ההצטיינות בלימודים ובמחקר הייתה לטבע שני אצל פרופ' ארתור שביט, שהתייתם מאביו בגיל צעיר ונאלץ לתרום לכלכלת המשפחה. לא פחות מכך נודע בזכות היכולת לחלוק את הידע הרחב בנדיבות, ובמבט האנושי והמסירות למשפחה ולסטודנטים
סיפור חייו של פרופ' ארתור שביט שזור ומחובר להיסטוריה של מדינת ישראל. הוא נולד ב-20 במרץ 1930, בן בכור להורים שעלו חמש שנים מוקדם יותר מרוסיה הלבנה. יום לפני לידתו נפטר ארתור ג'יימס בלפור, שהצהרתו הנודעת – הכרזת התמיכה של בריטניה בהקמת מדינה ליהודים בישראל – הייתה הישג משמעותי לתנועה הציונית. לפיכך החליטו ההורים הציונים, ממקום מושבם הצנוע בקרית חיים, לקרוא לבנם על שמו.
המשפחה חיה בעוני, בבית קטן עם חצר ובה לול תרנגולי הודו. האב עבד כמנהל חשבונות בחברת "מילר" להנדסה והאם ניקתה בתים. "להוריי, ובמיוחד לאמי", סיפר ארתור בראיון שנערך עמו לרגל 50 שנה שלו בטכניון, "היה שיגעון ללימודים, שהשפיע גם עליי וגם על אחי. שנינו הצטיינו בלימודים, והוא הלך בעקבותיי".
מפנה משמעותי בחייו של ארתור התרחש ב-1938, כשהיה בן שמונה, בזמן המרד הערבי הגדול בחיפה. על אף הפרעות שהשתוללו נקרא אביו בדחיפות לעבודתו שבמפרץ חיפה, ובדרכו באוטובוס, בסמוך לגשר פז, הושלכה פצצה, שאחד מרסיסיה הרג את אביו במקום. "זו הייתה מכה איומה, ועברנו בעקבותיה תקופה קשה מאוד", סיפר ארתור.
"ברטרוספקטיבה, אני ממש לא מבין איך הצלחתי לעבור תקופה זו ויצאתי בסדר. לבד מן העובדה כי נפרדנו באחת ובנסיבות נוראות מאבי האהוב, נחתה עלינו ההכרה כי איבדנו את המפרנס העיקרי בבית, וכי מעתה מוטלת עליי ועל אחי האחריות לתרום באופן ישיר לכלכלת הבית. מאותה נקודת זמן, לקחנו אחריות על טיפוח לול תרנגולי ההודו ושתלנו גן ירק, וכך היה מה לאכול בבית. למרות התקופה הקשה מאוד שעברנו, המשיכה אמי, שהייתה פשוט מלאך, לדאוג לנו ככל שיכלה, ומעל לכל לעודד אותנו ללא הפסקה להשקיע ולהצטיין בלימודים. למדתי בבית הספר 'הריאלי' העברי בחיפה, תחת המנהל האגדי ומייסד בית הספר ד”ר ארתור בירם, ותמיד הצטיינתי בלימודיי, כך שסטיפנדיות שהוענקו לי באופן שוטף בזמן לימודיי, דאגו כי לא אצטרך לשלם ולו לירה כשכר לימוד. למרות זאת, מצבנו הכלכלי עדיין חייב תרומתי לפרנסת המשפחה. וכך, החל מגיל 13-14 כבר מצאתי עצמי עובד מספר שעות בכל יום, כמה פעמים בשבוע, בחדר לייצור חמצן במפעל של חברת מילר, בה עבד אבי, במפרץ חיפה". כבר באותה תקופה החליט ארתור כי ילמד הנדסת מכונות בטכניון, ולפיכך הקפיד לשמור על המצוינות בלימודיו.
מהפלמ"ח לטכניון
עם סיום לימודיו בריאלי ב-1947, התגייס ארתור שביט לפלמ"ח, שם הוכשר כלוחם בגדוד הראשון של חטיבת "יפתח" ונלחם במלחמת השחרור. הייתה זאת מלחמה עקובה מדם, שבה איבד ארתור את מרבית חבריו. לאחר שחרורו מהצבא הצטרף לגרעין שהקים את קיבוץ נתיב הל"ה והפך לנהג המשאית של הקיבוץ. במהלך אותה תקופה עשה בחינת "קונקורס" ארצית לקבלה לטכניון, ובעקבות הצלחתו בה, זכה להיות אחד משלושה בארץ כולה שקיבל מלגת לימודים מלאה לארבע שנים, ובנוסף לה הקצבה חודשית של 75 לירות למחייה.
ב-1951 החל שביט את לימודי התואר הראשון בטכניון, וכבר במהלכם, לדבריו, נמשך לתחומי האנרגיה והתמקד בתרמודינמיקה – תחום שהתמחה ועסק בו לאורך כל הקריירה. לאחר שסיים את התואר הראשון המשיך לשנה נוספת לקבלת תואר אינג'ינר, ולאחר מכן, ב-1956 יצא לארצות הברית, בתמיכת מלגת הצטיינות מן הארץ, לטובת לימודי תואר שני ותואר שלישי בהנדסת מכונות במכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT). ב-1965 שב לארץ עם אשתו לאה, אמריקאית שפגש במהלך לימודי הדוקטורט, ועם בנם הראשון, ארי, אותו אימצו בארצות הברית. עם חזרתו, היה לחבר סגל בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. שנה בלבד לאחר מכן, ב-1966, ייסד את המחלקה להנדסת מכונות באוניברסיטת בן גוריון, גייס אליה את מיטב חברי הסגל מהטכניון ולימד בה עד 1970.
מעבר להתקדמותו המקצועית, שעליה עוד נספר בהמשך, היו ההוראה והגישה הבלתי אמצעית לסטודנטים מרכזיות בעבודתו ובחייו. הוא הושפע ממחנכיו לאורך הדרך: החל במנהל בית הספר הריאלי דוקטור בירם, שצעד עם כיתתו מחוף אל חוף, עבור בדיקן הפקולטה להנדסת מכונות בתקופת לימודי התואר הראשון שלו, פרופ' קורריין, שמשרדו במרתף היה תמיד פתוח בפני הסטודנטים, ואולי יותר מכולם השפיע עליו המנחה שלו בדוקטורט ב-MIT, פרופ' ג'ורג' האטסופולוס. "לקראת סוף לימודי הדוקטורט", סיפר ארתור, "ולאחר פטירתו של המנחה השני שלי, אשר העביר את הקורס בתרמודינמיקה, הציע פרופ’ האטסופולוס כי אלַמד קורס זה. נעניתי בחיוב להצעתו, והוא הגיע להרצאתי הראשונה, התיישב באחד מן הספסלים האחוריים, ונשאר לאור ך כל ההרצאה. לאחר ההרצאה, תקף אותי פרופ’ האטסופולוס על טון הדיבור בו השתמשתי, ועל הדרך בה הסתכלתי על הסטודנטים, והדגיש בפניי את חשיבות תפקידו של המרצה כמחנך וכמודל לחיקוי, ואת הגישה הראויה לעבודה עם סטודנטים. שמחתי מאוד על המשוב שקיבלתי באותו יום, ולקחתי את עיקרי הדברים איתי להמשך הדרך. את הדיאלוג סביב חשיבות ההוראה, חשיבות ההקשבה לסטודנטים, ומקומו של המרצה לשמש גם מורה לחיים ולדרך ארץ בעבור הסטודנטים, המשכתי עם פרופ’ האטסופולוס עוד פעמים רבות מאז".
המרצה כמורה לחיים
ככל שחלפו השנים, הפך פרופ' ארתור שביט לכתובת ואוזן קשבת בעבור הסטודנטים, הן בפקולטה והן במוסדות האחרים שבהם לימד. "מצאתי את עצמי מקשיב ומייעץ לסטודנטים לא רק בשאלות בנושאי לימודים, אלא גם בנושאי קריירה וקבלת החלטות בצמתים מרכזיים אליהם הגיעו", סיפר, "מעמד זה מול הסטודנטים, היה לי תמיד מקור לגאווה, לכבוד ולזכות”.
"הכרתי את ארתור לראשונה דרך ספר התרגילים והפתרונות המעולה שלו בתרמודינמיקה, כשהייתי סטודנט לתואר ראשון בהנדסת מכונות ב-1956", מספר פרופ' יעקב ליפשיץ, מי שהפך לחברו הטוב של ארתור מאוחר יותר. "השם שלו התגלגל בפקולטה כמושיע בזכות הספר הזה. מה שלא הבנו בהרצאות – הבנו דרך הספר. עוד דבר שאפיין אותו היה ידע רחב ועשיר בכל תחום. כולל היסטוריה, תנ"ך ותלמוד. מה שתשאל אותו הוא ידע לענות. 'לפני שהיה גוגל – היה ארתור' (ציטוט של קולגה באירוע הפרידה לארתור, שאורגן על ידי הסטודנטים במלאת שנה למותו). הידע הזה בא עם יכולת פנומנלית להנחיל אותו: הוא ידע להסביר דברים בצורה פשוטה וברורה והיה לו אכפת מאוד מהצלחת הסטודנטים. הם היו מגיעים לשאול אותו ולקבל ממנו הסבר, לא רק בנושאים שלימד, אלא גם בנושאים אחרים שלמדו. גם סטודנטים לא שלו הגיעו אליו לקבל עזרה, והוא תמיד היה מתפנה ויושב איתם כמה זמן שרק היו זקוקים לו. כפטריוט, היה לו מקום חם בלב לסטודנטים שיצאו למילואים. הוא היה מזמין אותם אליו כדי להסביר ולהזכיר להם את החומר לאחר תקופת העדרותם", מוסיף פרופ' ליפשיץ.
המבט האנושי והמסירות של ארתור אפיינו אותו גם כאב וכאיש משפחה. הוא הכיר את אשתו האמריקאית לאה בזמן לימודי הדוקטורט בארה"ב, שם גם נישאו. ניסיונותיהם להביא ילדים לעולם לא צלחו, למרבה הצער, והם החליטו לאמץ שלושה ילדים – אחד בארה"ב ושניים נוספים לאחר שעברו לישראל.
"לאמץ ילדים בישראל זה דבר מאוד לא פשוט, שדורש הרבה השקעה ונכונות לעבור מבחנים וועדות. אבא ואמא שלי עשו את זה שוב ושוב. גם לגדל אותנו, ילדים מאומצים, היה לא טריוויאלי. טוב הלב שלו והנדיבות היו הקרקע שהצמיחה אותי", מספרת מיכל בתו. "אבא, עם כל זה שהיה איש עסוק מאוד, היה מאוד מעורב ואכפת היה לו מכל דבר שעשיתי והייתי זקוקה לו. הייתי מתקשרת אליו למשרד המון, עם כל שאלה – גם הפשוטות והטכניות ביותר. הוא היה אבא מאוד מעורב, שמאוד אכפת לו מהלימודים שלי. לא אחת הזמין את הכיתה שלי לסיורים במעבדות. מצד שני – הוא לא דחף אותי לכיוון מסוים. הוא קיבל אותי ואת האחים שלי באהבה גדולה, כמו שאנחנו, גם אם זה לא היה תמיד פשוט. הוא תמך במה שחלמתי לעשות, ומבחינתו, העיקר היה שאהיה מאושרת ושמחה בחלקי.
משל הקופים ומכונות הכתיבה
במהלך המסלול המקצועי שלו, ניקרו בדרכו של פרופ' שביט לא מעט הזדמנויות לעבוד גם מחוץ לאקדמיה. ב-1977 מונה לקדנציה של שלוש שנים כמדען הראשי של משרד האנרגיה. במסגרת תפקיד זה, היה אחראי לקידום מדיניות המחקר והפיתוח הלאומית בתחום האנרגיה, ולתכנון פעילויות המו”פ העתידיות.
במהלך שנות השמונים ביצע תפקידים בקדמת המחקר והפיתוח בתחומי העניין שלו. הוא שימש כמהנדס פיתוח באוניברסיטת ג’ורג’יה טק (Georgia Tech), שם עסק בפיתוח מערכות המרה לביומסה, כיועץ לתכנית לפיתוח אנרגיה סולרית של משרד האנרגיה האמריקני, וכמדען מבקר בכיר במרכז לאנרגיה סולרית של מדינת פלורידה, שבו עסק בפיתוח מערכות קירור סולריות. בשנים הללו שימש גם כיועץ לחברות מובילות במשק האנרגיה האמריקני, בנושאים כגון מערכות סולריות לקירור וחימום, מעבר חום, ומערכות קירור קומפקטיות. בנוסף לפעילויות אלו, היה ארתור חבר בוועדות ממשלתיות לקידום חיסכון באנרגיה, מחקר בפצלי שמן, מחקר בפחם, מחקר באנרגיית רוח, ועוד.
"הוא היה אחד מאנשי הסגל המבריקים מחד, ומאידך, לא פרסם מאמרים", מפתיע פרופ' חיים גוטפינגר. "אני הכרתי אותו לראשונה כשחזרתי משיקגו וניסיתי למצוא עבודה בסגל הטכניון. זאת הייתה תקופת מיתון והדור הקודם לא דאג כל כך למינוי של סגל חדש מהמניין. היחיד שהושיט לי יד היה ארתור, אפילו שלא הכיר אותי אישית. הוא בדק ובירר בשבילי, אפילו אצל הדיקן. כזה אדם היה מטבעו: נדיב, אכפתי ועוזר. מאוחר יותר, כששבתי לארץ, זכרתי את היחס הזה שלו והפכנו לקולגות, שעוסקים בנושאים דומים, וגם לחברים טובים. היינו נוסעים כל שבוע יחד ללמד במחלקה שהקים בבאר שבע והשיחות קלחו. כשראיתי שהוא לא מפרסם, ניסיתי ללחוץ עליו. מעבר לידע הרחב והעמוק שלו ולכל מה שנתן לסטודנטים, נראה היה לי חשוב שיתקדם בדרכו האקדמית. הוא ענה לי בסיפור של פרופסור מפורסם מ-MIT, שהתלונן על כך שהקולגות שלו מפרסמים מאמרים מבלי לחדש דבר, רק לשם הפרסום: 'אם תיקח מיליון קופים ותניח אותם לצד מיליון מכונות כתיבה למשך מיליון שנה – הכול ייכתב שם: התנ"ך, המחזות של שיקספיר – כל הטקסטים הגדולים. כביכול, השאלה המתבקשת היא: איך יפרידו את התנ"ך מכל הזבל שנכתב? אבל השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא: איך, לעזאזל, מפרידים את הקופים האלה ממכונות הכתיבה?'"
"קשה היה לשכנע אותו", ממשיך פרופ' גוטפינגר, "לבסוף הצעתי לו רעיון שחשבתי שיוכל להתאים לו, בהיותו כל כך מסור לסטודנטים ולחשיבות ההוראה: הצעתי לו לכתוב יחד איתי ספר תרמודינמיקה לסטודנטים, ולזה הוא הסכים. הספרThermodynamics – From Concepts to Applications יצא בשנת 1995. כל הרעיונות הטובים בספר שייכים לארתור".
בסופו של דבר בזכות הספר הזה גם העלו אותו לוועדה והוא מונה כפרופסור מן המניין.
דווקא אחרי המינוי, התחיל ארתור לפרסם, וגם אז, המטרה הייתה הכתיבה עצמה ולא העלייה בדרגה", מסכם פרופ' גוטפינגר.