לפעמים אפשר להבין משהו על אדם מתוך מבט על עיסוק או עניין שנשזר בדרכים שונות לאורך חייו. במקרה של פרופ' סול בודנר יהיה נכון לכוון את המבט הזה אל הים – אותו מרחב רב רבדים, גדול ורב עוצמה, יסודי ועמוק, שלקח אותו למחוזות רחוקים במדע ובתעשייה
הים, במובנים רבים, היה מוקד של חקירה, עבודה וחיים עבור פרופ' סול בודנר. עוד מהיותו מציל בצעירותו בארצות הברית, דרך הצלילות שערך להנאתו והארכיאולוגיה התת-ימית שבה עסק – רבים מממצאיו מוצגים במוזיאון בקיבוץ נחשולים, ועד להפיכתו למומחה בתחום הצוללות.
סול רובין בודנר נולד בניו יורק ב-7 במרץ 1929, להורים שהיגרו לאמריקה מאוסטריה ופולין. ב-1950 סיים תואר ראשון בהנדסה אזרחית בפוליטכניק בברוקלין. ב-1953 קיבל תואר שני במתמטיקה ב-Courant Institute של אוניברסיטת ניו יורק ושנתיים מאוחר יותר, כשהוא בן 35 בלבד, סיים דוקטורט במכניקה יישומית בפוליטכניק. שלושת התארים האלה מעידים על המדען שהיה הרבה מעבר לכותרות: "הוא היה גם איש הנדסה, גם תיאוריה וגם ניסויים", מספר עמיתו וחברו פרופ' מיילס רובין. "השילוב של שלושת הדברים נתן לו רקע משמעותי להרבה דברים שעשה וגם לתרומות החשובות שלו למדינת ישראל".
ב-1956 היה בודנר לפרופסור חבר באוניברסיטת בראון. "בתקופה הזאת", מוסיף פרופ' רובין, "אוניברסיטת בראון הייתה 'מרכז העולם' של המכניקה. בודנר היה חלק מזה, הכיר את כל החוקרים הגדולים והמרכזיים בתחום ועבד איתם, ולבסוף גם היה לאחד מהם. זאת הייתה נקודת פתיחה לפעילות מאוד משמעותית בארצות הברית ובישראל".
במקביל לעבודתו באוניברסיטת בראון, החל בודנר לעבוד גם עם סוכנות החלל האמריקאית נאס"א על פיתוח חומרים מרוכבים למיגון החלליות הראשונות, מרקורי ואפולו. בבראון החל גם הרומן של בודנר עם הים, כשעבד שם על פיתוח תיאוריות לחישוב צילינדרים מחוזקים, שהיו לבסיס תכנון הצוללות המודרניות. עבודתו זו הביאה גם את חיל הים האמריקאי לפנות אליו כמומחה, מה שהיווה את הבסיס לעיסוקו בצוללות גם בישראל.
ציונות ואהבה
מתחת לכל אלה נרקם ופעם הקשר הציוני של בודנר לישראל. ב-1952, כשהוא דוקטורנט, הוזמן בודנר לכנס באוניברסיטה באיסטנבול. היה זה אתאטורק, שבניסיונו להביא את התרבות המערבית לטורקיה, יצר שיתופי פעולה עם מדענים אמריקאים, רבים מהם היו ניצולי שואה. אחד מהם היה פרופסור פראגר, אשר הזמין את בודנר להרצות בכנס. עבור סול בודנר הביקור במזרח התיכון היה הזדמנות מצוינת להגיע גם לישראל ולברר אפשרות להצטרף לטכניון. בצירוף מקרים מהאגדות, התארח בודנר אצל קרובים בתל אביב ופגש את שכנתם, נחמה. "התרשמתי מאוד מהענווה, מחוש ההומור וגם מהציונות שלו", מספרת היום מי שהייתה לאשתו ואם ארבעת ילדיו. "תוך שבועיים התארסנו. אחר כך נסעתי אליו לארצות הברית, שם התחתנו ושם גם נולדו ילדינו. ידענו שבסופו של דבר נחזור לארץ".
ואכן, בשנת 1964 התממשה ההבטחה: נחמה, סול וילדיהם עלו לישראל. בודנר השתלב כפרופסור צעיר ביותר בטכניון, ודאג להביא מימון למחקריו מחיל הים וחיל האוויר האמריקאיים, שאיתם עבד. זה גם היה השלב שבו החל לעבוד עם חיל הים הישראלי. "כשהתחילו לבנות את צוללות ה'גל' ונתקלו בבעיות, יצרו אנשי חיל הים בישראל קשר עם חיל הים האמריקאי. התשובה שהם קיבלו הייתה: 'המומחה שלנו נמצא בישראל, פנו ישירות אליו'", מספרת נחמה בודנר. כך השתלב פרופ' בודנר בתכנון הצוללת והוביל תיאוריות לחישוב חוזק גוף הלחץ. הודות למעורבותו נמנעו טעויות שגילה בתכנון הגרמני. הוא הנחה תכנון של מכלולים שנבדקו בשיטת "האלמנטים הסופיים" – אנליזה שטרם הייתה מוכרת באירופה. הוא לא רק פיתח תיאוריות ותכנן, אלא גם השתתף בעצמו בצלילות העומק בנורבגיה לבדיקות המאמצים בגוף הלחץ.
פעילותו הענפה בחיל הים כללה גם פיתוח, תכנון ותיקונים באוניות נוספות וגיבוש מתודולוגיית תכנון חדשנית לגוף הלחץ של הצוללת "דולפין", אשר אומצה על ידי המתכנן הגרמני והונהגה בתכנון כל הצוללות לאחר מכן.
צוללות, טנקים ופצצות
הנושאים המרכזיים שבהם עסק בודנר: התנהגות דינמית של מבנים, ויסקואלסטופלסטיות של מתכות ומכניקת החדירה הבליסטית, הביאו אותו לעבוד בנוסף גם עם חיל החימוש הישראלי על מיגון טנק ה"מרכבה" וכלים אחרים, ועם משטרת ישראל בתכנון המעבדה לסילוק פצצות. "היה לו חשוב מאוד לתרום למדינה. זה היה ממש אחד הדברים שהובילו אותו – הרצון לתרום וגם היכולת הגבוהה לעשות זאת", מספר פרופ' מיילס רובין.
כמו בארצות הברית, גם בישראל שילב בודנר בין פעילות בתעשייה ובצבא לבין פעילות מגוונת בטכניון: עד 1968 כיהן כחבר סגל במחלקה למכניקה. בשנים 1968-1975 היה אחראי לייסוד המחלקה להנדסת חומרים ופעיל בניהולה. ב-1975 חזר למחלקה להנדסת מכונות לתפקיד ראש המגמה למכניקת מוצקים וראש המעבדה למכניקת חומרים. במקביל, עסק בארגון, ייסוד וניהול המגמה להנדסת אוניות. לצד כל אלה מילא בודנר תפקידים רבים בקהילה המדעית הבינלאומית, שהעריכה אותו מאוד כמומחה הן בצד התאורטי והן בצד הניסויי והמעשי של בעיות הנדסיות. הוא היה חבר בארבע אגודות מקצועיות בינלאומיות ובחמש מערכות כתבי עת בינלאומיים, ופרסם מעל 120 מאמרים וספרים. הוא שימש מרצה אורח ואורח של כבוד באקדמיה הסינית, היפנית, ביוון, במכון הטכנולוגי בציריך, באוניברסיטת קליפורניה ובאילינוי. במהלך שנותיו בטכניון שימש כמנחה של עשרות משתלמים לתואר שני ושלישי.
"פרופ' בודנר היה מאוד נדיב ומפרגן לצעירים ממנו. הוא לימד וקידם אותי לא מעט", מספר פרופ' רובין. "כשבאתי להתייעץ איתו על מאמר שכתבתי, הוא לימד אותי לכתוב בצורה מובנת. הוא ידע איך לעזור לי להתקדם ולפרוח. אני חב לו גם את פרסום המאמר החשוב ביותר שלי, שקשור בפיזיקה של חומרים. כאשר התקשיתי לפרסמו ובאתי להתייעץ עם בודנר, הוא פתח לי דלת למחשבה אחרת והציע לי ללכת 'בדרך הישנה': לקבוע פגישות עם מומחים בארצות הברית, לנסוע להציג את המאמר בפניהם ולדון עליו. זה הצליח והמאמר התפרסם".
לחשוב אחרת על חומרים
גם פרופ' דניאל ריטל קיבל הזדמנות ואמון מפרופ' בודנר: "כשהייתי בארצות הברית לא הכרתי אותו אישית, רק שמעתי עליו וידעתי שהוא איש מקצוע גדול. כשהגעתי לביקור בארץ, פגשתי אותו והוא הציע לי לעשות אצלו פוסט דוקטורט. אבל אני, שכבר הייתי אחרי, דחיתי את ההצעה. לימים התחרטתי והתקשרתי אליו שוב. בודנר שלח אותי להביא ממליצים והזמין אותי להרצות בכנס בינלאומי שארגן בארץ. מאוחר יותר הבנתי שזה היה האודישן שלי, אחריו קיבלתי משרה בטכניון", מספר פרופ' ריטל. שנים אחר כך, כשפרופ' בודנר יצא לפנסיה, קיבל ריטל את האחריות למעבדה שהקים והוריש לו את הקורס שלו "תכונות מכניות של חומרים". "רק אז שמעתי מהטכנאים על היחסים המיוחדים שלו איתם", מוסיף פרופ' ריטל. "הוא היה מאוד נדיב, עזר לאנשים מקצועית וכלכלית, כולל גם הטכנאים שאיתם עבד במעבדה והתקדמו לתעשייה", מספרת נחמה.
בין הישגיו החשובים ביותר כחוקר ומפתח בכיר נמצאת תיאוריית "בודנר-פרתום", שפיתח עם ד"ר פרתום. התיאוריה זכתה למוניטין בינלאומי, ככזאת שביכולתה לשלב בין נתונים בסיסיים ממדעי החומר למודל מכני רציף. המודל והתאוריה הללו משמשים כיום במרכזי מחקר שונים בעולם לחיזוי תגובות דינמיות של מתכות בתחום רחב של קצבי עמיסה. מחקריו וניסיונו המעמיק הביאו את פרופ' בודנר להישגים הנדסיים ומדעיים יישומיים בנושא של מכניקת החדירה של מוצקים. בין השאר, פיתוח מודלים שמשמשים לחיזוי התנהגות בתחום הבליסטיקה הסופית.
"בודנר לימד אותי לחשוב אחרת על חומרים", מספר פרופ' רובין. "כשהתחלתי לעבוד איתו ראיתי איך הוא מכניס משוואות פיזיקליות לתוך משוואות החומרים", הוא מוסיף. "המומחיות שלו במכניקת חומרים הביאה אותו לתחומים חדשים ומרתקים. כך, למשל, הוא היה הראשון לחקור את החיבור של מכניקת החומרים לניתוחים פלסטיים ולחומרים ביולוגיים".
"היתה לו נוכחות מלאת עוצמה", מציין פרופ' ריטל. "הוא שייך לעידן הגדולים. אוטוריטה. וגם הרפתקן, כזה שמעידים עליו שכשמתחילה סערה הוא מיד יוצא לצלילה בים".
סול רובין בודנר נפטר ב-29 באוקטובר 2019, כשהוא בן 90, והותיר אחריו את נחמה אשתו, שלושה בנים ובת, 12 נכדים ונין אחד, לצד מורשת מדעית ענפה ומבוססת.
