אוטודידקט, סקרן, איש אשכולות, פילוסוף, חלוץ, מנטור, ציוני – במילים אלה ורבות אחרות מתארים עמיתיו של פרופ' שמעון בראון ובני משפחתו את האיש שסיפור חייו ודמותו חיברו בין ארצות, תחומים ואנשים, ונחתמו במילותיו: "חייתי חיים מאושרים"
בשנת 1959, כשדיקן הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון דאז פרופ' ארנרייך, הזמין את שמעון בראון הצעיר לעבור מהפקולטה להנדסת אלקטרוניקה, שם סיים תואר ראשון בהצטיינות, ולעשות תואר שני בפקולטה שלו, הוא אמר: "יש לי תחושה שאתה מסוגל להוביל את הפקולטה לתחומים חדשים, שאיני יודע עדיין מה הם". נראה שהפרופסור היטיב לזהות את הגרעין הייחודי של שמעון בראון. סקרנות בלתי נלאית ויצירתיות מחשבתית שמחברת תחומים ויישומים.
לכתוב על פרופ' שמעון בראון ז"ל היא משימה מורכבת: האם להתרכז בהישגיו האקדמיים והמחקריים הרבים? ביצירתיות וביכולת הייחודית שלו לחבר שדות ודיסציפלינות שונים? בעיתון המפורסם שייסד וערך במשך 35 שנה? או אולי דווקא לנסות להתחקות ולהבין את הדרך שעשה מנדודיו ברחבי אירופה כילד בזמן השואה ועד להפיכתו לחוקר פורץ דרך בעל שם בינלאומי? ואיך לספר גם על היותו אוהב ומומחה באמנות, במוזיקה, בצילום?
אם כן, אתחיל מביטוי שריחף בראשי ושמעתי בעודי מראיינת וקוראת חומרים לקראת הכתיבה: איש אשכולות. לפי וויקיפדיה: "מושג המתאר אדם משכיל בעל ידע מעמיק ורחב היקף בתחומי מדע ורוח רבים ומגוונים". במקרה של שמעון בראון, גם רב פעלים בתחומים רבים.
המורשת העשירה של פרופ' בראון כוללת את הנחת היסודות להכרה בעיבוד אותות ככלי שהוא חלק אינטגרלי מדיסציפלינות רבות של הנדסת מכונות, מה שהביא לשיפורים גדולים באמינות, ביעילות ובבטיחות בתחומי הנדסה נרחבים. בין תרומותיו החשובות, בנוסף לאינספור מאמרים, נמצאים ספרי לימוד רבי השפעה, האנציקלופדיה Encyclopedia of Vibrations, ששימש כעורך הראשי של שלושת כרכיה, והעיתון Journal of Mechanical System and Signal Processing, אותו ייסד וערך במשך 35 שנים, ונותר עד היום לבולט בתחומו בעולם.
הוא ייסד שתי קתדרות, שהיה גאה בהן מאוד: הקתדרה על שם ראול וולנברג, הדיפלומט השוודי, שהציל יהודים בשואה ושילם על כך בחייו, בה ראה פרופ' בראון סגירת מעגל, והקתדרה על שם דן טולקובסקי, מפקד חיל האוויר האגדי ואחד ממייסדי תעשיית ההייטק בארץ.
בנוסף, קרוב לוודאי שההישג החשוב ביותר של פרופ' שמעון בראון ז"ל היה יצירה וגיבוש של קהילה בינלאומית גדלה והולכת של אנשי מקצוע, סטודנטים ופרופסורים בתחום הבינתחומי של הנדסת מכונות, אלקטרוניקה ומחשבים, אשר אותו הכירו, במישרין או בעקיפין, דרך פרופ' בראון עצמו.
ילדות בצל מלחמה
כל אלה נראים באור אחר וחדש כאשר מתוודעים להיסטוריה ולשנותיו הראשונות של בראון. הוא נולד ב-1933 בוינה, אך נהג למנות את שנותיו החל מ-1945, השנה שבה הגיע לארץ. אחד הזיכרונות המוקדמים שעליהם סיפר לאשתו ולבנותיו היה זיכרון ליל הבדולח, 9-10 בנובמבר 1938, אשר במהלכו הוחרב בית הכנסת המרכזי של העיר, שבו שימש אביו כחזן. מאותו לילה עתידים היו חייו של שמעון הצעיר לשנות פניהם כליל. במשך כל שנות המלחמה הוברח בחברת זרים והוחבא ברחבי אירופה – מאוסטריה, דרך גרמניה, צרפת, איטליה ועד לשוויץ. בכל מדינה קיבל שם אחר ושפה חדשה. בכל מדינה למד עוד לדאוג לעצמו ולהסתדר לבד.
עם סיום המלחמה, כשהוא עד לחורבן הקשה שנותר באירופה, החליט בראון, בן 12 בסך הכול, לעלות לארץ ישראל. הוא הצטרף למטאורה – האונייה הראשונה שהובילה ילדים ניצולי שואה לארץ ישראל. מיד עם הגיעם לחופי הארץ נתפסו הילדים על ידי הבריטים והושמו במחנה מעצר בעתלית. למרבה ההפתעה, זמן לא רב לאחר מכן, הגיעו גם הוריו של שמעון למחנה המעצר ושם פגש אותם מחדש, אך לא מיד יכול היה לחבור אליהם ולחיות עמם.
למעשה, הוא החל ללמוד באופן רשמי רק כשהיה בן 13, אך כבר בילדותו התגלה כאוטודידקט, אשר לימד עצמו קרוא וכתוב בגיל ארבע, למד את השפות של המדינות בהן התחבא, ומאוחר יותר, בארץ ישראל, כאשר הועבר ממחנה המעצר לפנימייה דתית בכפר חסידים, ונאסר עליו לכתוב בשבת, אימן את עצמו לעשות את כל הפעולות המתמטיות בראש. ייתכן ששם כבר החל החיבור הייחודי שלו למדע ולהנדסה וההבנה שיכולות הלמידה שלו פנומנליות. מאוחר יותר עבר בראון לגור עם הוריו בכרמל בחיפה ולמד בבסמ"ת. המשפחה חיה בצניעות רבה, כאשר שמעון הנער עוזר בפרנסה כמחלק לחם מדי יום לפנות בוקר, לפני יום לימודיו.
כשהוקמה מדינת ישראל, ועם סיום לימודיו התיכוניים וקבלת תעודת הנדסאי, התגייס בראון לצה"ל, שם היה ממקימי המעבדה הניידת של חיל הקשר. במקביל לשירותו הצבאי, בעזרת כישוריו האוטודידקטיים הנדירים, סיים תואר ראשון בהנדסה בהתכתבות במכון האוניברסיטאי הבריטי להנדסה. עם סיום שירותו, נרשם לתואר ראשון נוסף בהנדסת אלקטרוניקה, הפעם בטכניון.
ציוני גאה
את התואר השני ואת הדוקטורט השלים בפקולטה להנדסת מכונות ותוך כדי לימודיו כבר קיבל דרגת מרצה בכיר עם קביעות. "כציוני גאה", מספרת מירה אלמנתו, אשר נישאה לו במהלך שנות לימודיו, "הייתה עבורו חשיבות עצומה לעובדה שהשלים את כל הלימודים בישראל, וכאשר הגיעה העת לפוסט-דוקטורט, על אף האמירה הנחרצת של הקולגות כי עליו לנסוע לארה"ב, אחרת זה בעייתי מבחינה מקצועית אקדמית, סירב לעזוב את הוריו החולים, ועשה אותו בישראל".
בסיפור הקטן-גדול הזה מגולם משהו שאפיין את פרופ' בראון לאורך כל חייו האישיים והאקדמיים: על אף ההחלטה שגמלה בלבו עם הגיעו לארץ ישראל, לשים את העבר מאחוריו – נותר העבר הזה עמו כמצפן. ראשית, בהיותו איש משפחה אוהב ומסור מאוד לאשתו ושלוש בנותיו, על אף שנות הילדות שנלקחו ממנו.
שנית, בקשר העמוק לישראל. אשתו מירה מספרת כיצד לאורך השנים, כאשר הרצה בחו"ל, תמיד הגיע גם כנציג ומסביר של המדינה. "בחו"ל קשרנו קשרים עם הקהילות היהודיות והלא יהודיות. הצגנו את ישראל לציבורים שלא ידעו אותה בכנסיות ובאולמות שונים. לשם ההסברה שמעון התגבר על סלידתו מכנסיות והופיע שם", כתבה בדברי ההספד שלה.
את סמל העיתון שייסד, אשר הגיע לרייטינג מהגבוהים בעולם, התעקש פרופ' בראון לעצב בכחול-לבן, כדי שיראו שהוא "תוצרת הארץ". גם לעתיד דאג: בצוואה שהשאיר לנכדיו ביקש שלא יעזבו את הארץ.
את הקריירה הבינלאומית של פרופ' בראון במגוון הנושאים שבהם עסק, חקר ועבד ניתן לתאר כמסחררת: הוא עסק בהנדסה רפואית עם מיטב החוקרים בארץ ואף פרסם עם פרופ' רפי ביאר מאמר המתעד את ההצלחה למדוד עלייה ברמת הסטרס. הוא ייסד עיתון, ארגן כנסים, והעביר קורסים וסדנאות ברחבי העולם ללימוד וחקר התחום שאותו הקים, פיתח תקנים להגנת מערכות, ביניהן המערכת להגנת בנק ישראל, שימש כמדען ראשי במשטרת ישראל ובמחלקה לזיהוי פלילי, פיתח במסגרת ועדת דברת תכניות לימודים בטכנולוגיה, מתמטיקה ופיזיקה לשיפור הלמידה וההוראה במשרד החינוך, היה המדען המערבי הראשון שהוזמן לטאיוואן ולסין, עוד לפני שזו כוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ועבד במכוני מחקר בארה"ב כמו פורד וג'נרל אלקטריק.
להבין דברים לעומק
במקביל לכל אלה, פיתח בראון אהבה מיוחדת לצילום, אשר הפך לאחת התשוקות הגדולות בהמשך חייו, כמו גם אמנות ומוזיקה. הוא אף היה עיתונאי בעיתון התרבות הצרפתי La Critique Parisienne.
כל מי שכתב או התראיין על אודות פרופ' שמעון בראון ציין באופן מיוחד הן את קפדנותו וצניעותו והן את סקרנותו הבלתי נלאית. "מה שהניע אותו היה הרצון להבין דברים לעומק", מספר פרופ' משה שפיטלני. "וזה היה ככה עד סוף ימיו. בשנתיים שלפני פטירתו, פרץ לתודעה נושא חדש בשם Deep Learning, שבו רב הנסתר על הגלוי. יום אחד פגשתי את שמעון במקרה בים וסיפרתי לו על כך, הייתה לי תחושה שזה יעניין אותו. הוא אכן נדלק והחל ללמוד את זה. התעקש להבין. הוא פנה לספרות ולאנשים, התעניין עמוקות בניתוח תמונות. משפט המפתח שלו היה 'אני חייב להבין איך זה עובד'".
"שמעון היה פילוסוף", מספר עמיתו פרופ' יורם הלוי. "כחוקר, היה זריז כמו כספית, חריף מאוד, תמיד חושב והולך מהר יותר מכולם. בנוסף, הייחוד שלו היה בכך שהראייה שלו את הדברים הייתה רחבה ועמוקה, והובילה גם לשילובים יצירתיים ולא סטנדרטיים של תחומים. לכן היה גם חלוץ ופורץ דרך, עם ידע ואומץ לקשר בין דברים. הוא חיפש את מה שמעניין ואת המקומות שבהם יוכל לתרום ולקדם. כל אלה היו עבורי השראה גדולה. אני רואה אותו כמנטור".
כל העשייה העשירה והבלתי נלאית הזאת היא אולי הרקע או הדרך המובילה למשפט שביקש פרופ' שמעון בראון לחרוט על מצבתו: "חייתי חיים מאושרים".
