אברהם בר

ד"ר אברהם בר בחר בהנדסת מכונות כמחווה לאביו, שלא זכה להשלים תואר בתחום. נאמנותו ומסירותו למחקר ולהוראה הובילו אותו לא אחת לסרב להצעות ממקומות עבודה נחשקים, וחיברו אותו עד ימיו האחרונים לטכניון, שבו מצא גם חברות אמת

אברהם בר נולד ב-1926, בן שני להורים שעלו מפולין ב-1919. הוא נחשב יליד הארץ, אולם בפועל נולד בורשה. לקראת סוף ההיריון החליטה אמו לנסוע לבקר את הוריה וללדת את בנה השני בפולין עקב התנאים בארץ. כשהיה אברהם בן כארבעה חודשים חזרו לארץ. אביו למד הנדסת מכונות בטכניקום בבלגיה, אולם לא הספיק להשלים את הלימודים לפני העלייה ארצה. "נותרו לו מספר חודשים לסיום התואר, והיות שהודה בכך בכניסה לארץ, לא נחשב כאן למהנדס, פרט, שככל הנראה, היה משמעותי לבחירה של אבא ללמוד הנדסת מכונות", מספרת בתו אורית.

בארץ עבד האב ברכבת ישראל ואילו האם חיה פתחה בשנות הארבעים מפעל לעיבוד פרוות וחנות – פרוות ח.בר. המפעל והחנות שכנו בבית המשפחה ברחוב הרצל בחיפה. בבית גדלו יחד אברהם, אחיו הגדול ובן דודם, שנשלח מפולין אל המשפחה. אלה היו ימי המנדט הבריטי והארץ רחשה פעילות של ארגוני המחתרות. שלושת הנערים הצעירים למשפחת בר היו פעילים במחתרת והבריטים אף הגיעו באחת הפעמים אל בית המשפחה לחפשם. האם חיה נאלצה להכחיש את מעורבותם ולהגן עליהם. מאוחר יותר, בתחילת שנות הארבעים, התגייס בר ל"הגנה" ומשם המשיך לפלמ"ח. הוא שימש חבלן, צלף ואיש מודיעין והשתתף ב"ליל הגשרים". בצבא פגש את אשתו סטלה (אסתר) ניצולת רדיפות הנאצים בבולגריה, וב-1949 התחתנו, בעודם חיילים.

אברהם כנער ובוגר התעניין בהתלהבות בתחום להיסטוריה, בפרט של ישראל. ההחלטה ללמוד הנדסת מכונות, נעשתה, כאמור, בהשראת אביו. "האהבה והתשוקה של אבא, שהיה איש ספר ודובר עברית רהוטה, ללמוד היסטוריה ותנ"ך, נותרה עמו לאורך כל חייו", אומרות בנותיו, שיודעות לספר כי גדלו בבית מלא תרבות: "אבא אהב מאוד להאזין למוזיקה קלאסית, לרקוד ולהגות בספרות והיסטוריה. הוא גם ידע לצייר יפה ולימד אותנו פרספקטיבה", נזכרת יעל.

ב-1954 סיים בר את התואר הראשון בהנדסת מכונות בטכניון. לאחר מכן נסע לעבוד מספר חודשים במפעל בהולנד ועם שובו עברה המשפחה לקיבוץ חניתה, שם עבד כמהנדס במשך כשנה. ב-1957 סיים את התואר השני בטכניון, ויצא לדוקטורט ב-MIT בארצות הברית, אולם בשל שינויים מנהלתיים בטכניון, נקרא חזרה למוסד, סיים בו את הדוקטורט, והחל ללמד ולהנחות סטודנטים, כשתחומי המחקר וההוראה שלו הם שיטות ייצור של תהליכי מיכון ועיבוד ועמידות של מתכות בכוח ובחום. במהלך השנים יצא לשבתונים בארצות הברית, בהם, בין השאר, עבד בחברות פורד וג'נרל אלקטריק. "הוא קיבל בשבתונים הצעות רבות להישאר לעבוד בארצות הברית, אבל מכיוון שהיה מאוד ציוני, מעולם לא נענה להן", מספרת אורית.

חברים הכי טובים

פרופ' אהוד לנץ הכיר את בר במהלך לימודי התואר השני ובין השניים נרקמה חברות קרובה ועמוקה, שנמשכה עד מותו של בר. "אברהם ואני נולדנו באותו יום ובאותה שעה, רק בשנה אחרת", מספר פרופ' לנץ, ומוסיף, "גילינו את זה ב-1956, כשנפגשנו כסטודנטים לתואר שני, ומאז הפכנו לחברים הכי טובים. שנינו הונחינו בתואר על ידי פרופ' ארנרייך ולאחר סיום התואר, מאחר שלא ניתן היה באותה תקופה לעשות תואר שלישי בטכניון, נפרדנו לתקופה מסוימת – אני נסעתי לשוויץ ואברהם לארצות הברית. לאחר מכן שבנו לעבוד יחד, כשהגעתי בשנת שבתון למישיגן, ארצות הברית, לעבודה בחברת פורד".

חברות האמת בין בר ולנץ חרגה מעבר לכותלי האקדמיה. שניהם אהבו היסטוריה ונהגו לקרוא דברים יחד ולדון בהם, ולעתים, היו המאורעות ההיסטוריים אלה שחיברו ביניהם. "במלחמת ששת הימים השקפנו זה על זה. אני הייתי בקרית שמונה והופגזתי, בעוד אברהם שירת ביחידת הצלפים במודיעין, ונמצא על ההר ממול", נזכר פרופ' לנץ.

בטכניון הכירו כולם את הצמד בר-לנץ. פרופ' לנץ מספר שכאשר היה מסתובב לבד בטכניון, היו שואלים אותו איפה אברהם. ברבות השנים, קיבל לנץ תפקידים אדמיניסטרטיביים בטכניון, ושימש גם דיקן הפקולטה, ואילו בר נשאר חוקר ומלמד כל ימיו, אם כי לאורך השנים נשא גם בתפקידים ציבוריים במוסדות שונים. בין השאר, כיהן כיושב ראש הקוריקולום של בתי הספר המקצועיים של משרד החינוך (1966-1968), ונציג ישראל והטכניון בוועידה בינלאומית של האו"ם בנושא תעשיות במדינות מתפתחות (1966).

ב-1967 היה ד"ר בר לאחד הראשונים בישראל שהצטרפו כחברים לאקדמיה הבינלאומית להנדסת כלים וחומרים -ובהמשך שימש כאחד מעורכי המגזין שלה.

ב-1968 התקבל כחבר ב-ASME – האגודה האמריקאית למהנדסי מכונות, חברות שהיה גאה בה במיוחד, ואף קיבל במסגרתה מדליה על תרומתו.

במשך שנים רבות שימש ד"ר בר כיועץ קבוע ומוערך מאוד של חברת ישקר, בבעלות סטף ורטהיימר, שאף הציע לו לא אחת להיות שותף, אולם בר, שאהב ללמד ולהנחות סטודנטים, העדיף להישאר בטכניון.

ניתן לשער שד"ר בר שקל את ההצעה של סטף ורטהיימר בכובד ראש. בנותיו יודעות לספר כי אביהן היה אדם שקול מאוד, וקיבל החלטות לאחר שהגה בהן. מפתיע מעט לגלות, אם כן, ששילב בחייו שיטות נוספות לקבלת החלטות. בתו אורית זוכרת שסיפר לה כיצד פתר חלק מהבעיות המדעיות שעסק בהן באמצעות חלומות. "היה מקרה אחד שבו הוא הגיע לפתרון שלא היה שלם איתו ובלילה חלם את הפתרון הנכון", היא נזכרת.

ידע לשוחח בחכמה

בין השנים 2010-2015 כתב פרופ' בר ספר מקיף בנושא עיבוד מתכות ועמידותן. הספר הוא בסיס כל הידע וסיכום המורשת שלו במקצוע. אלא שבשל בעיית זכויות יוצרים על שלושה תרשימים המופיעים בספר ומשרטטיהם נפטרו, מעולם לא יכול היה הספר לראות אור. הדבר הותיר בו אכזבה עמוקה וכעת בנותיו בודקות כיצד ניתן יהיה לפרסם את הספר.

"לאבא הייתה יכולת לדבר עם כל אחד ולהסביר דברים מורכבים בפשטות", אומרת אורית בתו. מהיכולת הזאת נהנו לא רק הסטודנטים שלימד, אלא גם קרוביו ומכריו. בנותיו זוכרות כי בעת שהיו בשבתון במישיגן, יעל, שהייתה בכיתה א', עברה ניתוח עיניים וסבלה מקושי בראייה, דבר שהקשה על המעבר ועל לימוד האנגלית. "אבא המציא שיטה מיוחדת כדי לעזור לה ללמוד קרוא וכתוב והיה יושב איתה שעות בסבלנות גדולה", מספרת אורית. "זה היה כך עד הרגע האחרון. כשהיה מאושפז בבית החולים, ישב לידו המטפל שלו ודיבר עם בתו בטלפון, ניסה לעזור לה בלימודי האלגברה. אבא שלף תשובות ממיטת חוליו. הוא היה צלול עד הסוף", מוסיפה יעל.

"הוא גם היה לא שיפוטי, ותמיד ראה את האדם שמולו וידע לשוחח בחכמה", מוסיפה יעל. "היה איש חברותי שאהב לספר סיפורים ומצא שפה משותפת גם עם הנכדים הצעירים. עם בניי, למשל, היה משחק שחמט".

פרופ' בר אהב מאד לטייל בארץ ובעולם, והביא יחד עם אשתו סיפורים מראות וטעמים למכביר ואף היה צלם חובב מנעוריו.

"מעבר לכל, אברהם היה חבר כל כך טוב", נפרד פרופ' לנץ בגעגוע מחברו הטוב, "אדם מאוד פתוח ומקשיב, כזה שאפשר לספר לו ולדבר איתו על הכול. חבר שתמיד נוכח ומגיע כשאתה צריך, שמוכן לעשות הכול בשביל החברות, גם אם מתקשרים אליו באמצע הלילה לספר שנתפס הגב".

ד"ר אברהם בר עבד בפקולטה להנדסת מכונות עד גיל 78 ועד סוף ימיו המשיך ללכת למועדון הגמלאים בטכניון ולנסוע לכנסים.