כבר מילדות בלט פרופ' ישעיהו ירניצקי כמי שלא הולך בתלם. דרכו היצירתית הובילה אותו לשילוב ייחודי של מחקר והוראה עם יוזמה ותרומה חסרת תקדים לתעשיית היהלומים והאבן. לצד אלה בלטה תמיד אישיותו הקורנת ואוהבת הבריות
הסרט "חיים שכאלה", שהפיקה המשפחה בשנת 2009 לפרופ' ישעיהו ירניצקי, לרגל יום הולדתו ה-80, נפתח עם שירת "היום יום הולדת", כשהוא יושב בחצר מוקף בנכדיו. התמונה המשפחתית המרגשת הזאת חושפת רק טפח מהחיים המלאים והעשירים בתרומה ועשייה של הדמות שבמרכזה. בהמשך הסרט נחשפת מסכת חיים מרתקת, ובעיקר איש מלא שמחת חיים ואוהב אדם.
הוא נולד ב-1928 להורים ציונים שעלו ארצה מפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה. אביו, שהגיע ממשפחת תעשיינים, השתלב בעבודה במפעלי הרכבת בחיפה והאם הייתה עקרת בית. "אבא גדל בבית קשה יום", מספרת דפנה בתו, "הם חיו ברחוב סירקין, בגבול שבין שכונת הדר הכרמל היהודית לבין העיר התחתית, והמשפחה ניהלה מאבק יומיומי על לחם ועל ביטחון. זאת הייתה תקופת המאורעות ולפי סיפוריו הם היו ישנים עם סכין מתחת לכרית וחיו בחרדה תמידית".
כמי שהגיע לעולם לאחר בת בכורה ועוד ארבע אחיות שנולדו אחריו, שאפו הוריו של ירניצקי כי בנם יתקדם בחינוך הדתי ויהיה דוגמה ומופת בתורה וברבנות. אולם ירניצקי הצעיר היה שובב לא קטן ולא מצא את עצמו בחינוך הדתי, ובנוסף, גילה יכולות טכניות מרשימות בפירוק וחיבור כל דבר אפשרי, מה שהוביל את אביו, לקראת כיתה ה', לרשום אותו לבית הספר הריאלי. "בעשותו כן", סיפר פרופ' ירניצקי בראיון שנעשה עמו ב-2015, "אמר לי אבי כי הוא מאמין כי רב כבר לא יצמח ממני, אך כי הוא מקווה כי לפחות אהיה בן אדם. וכך היה".
השובבות של ירניצקי לא פסקה גם כשהיה תלמיד בבית הספר הריאלי, אולם שם מצא סוף סוף בית לסקרנותו הטבעית ולשקדנותו. "בית הספר הריאלי פתח לי דלת רחבה לעולם ומלואו", סיפר, "ולמרות שהיו לי חוסרי ידע שנדרשתי להשלים בכל המקצועות, לקחתי על עצמי את המשימה וביצעתי אותה במסירות אין קץ. הפכתי את ספריית בית הספר לבית בו ביליתי ימים כלילות".
בין הספרים בריאלי
היכולת לבלות שעות בספרייה וללמוד לבד הפכו עבור ירניצקי לחוויה מעצבת. באותו סרט "חיים שכאלה", חוזר ירניצקי למסדרונות הריאלי ונכנס לאחת הכיתות. "בית הספר הזה עיצב את רוח הלמידה ואת המוכנות להקריב, לחפש ולהיות סקרן והכשיר את התלמידים לדעת ללמוד לבד", הוא מספר לתלמידים הצעירים שמולו. במיוחד אהב את שיעורי התנ"ך, שאותם לימד מורו הנערץ, מייסד הריאלי ד"ר ארתור בירם, לו הכיר ירניצקי תודה במשך כל חייו.
אהבתו לספר הספרים לא פסקה מאז. כאדם יצירתי, בעל חשיבה מקורית שילב את אהבת התנ"ך במארג חייו, גם כשכבר היה חוקר מצליח. בין השאר, הוביל במשך שנים שיעור שבועי בתלמוד לקבוצת חברי סגל הטכניון, חילוניים ברובם, שהנושא היה קרוב לליבם. בשלהי ימיו אף זכה להרחיב את יריעת עיסוקו בתחום, והוציא לאור שתי סדרות ספרים על פרשת השבוע. נדבך נוסף בעיסוקו במקורות היה בתחום הציור, שאותו גילה לאחר היציאה לפנסיה. בסיועו של הצייר והמורה ברוך אליחי, מצא ירניצקי בציור עולם שלם של ביטוי ויצירה ופיתח בדרכו היצירתית טכניקה ייחודית לציור בעזרת האצבעות על לוחות עץ. מאות הציורים שהשאיר, רבים מהם עוסקים בסיפורי התנ"ך וביודאיקה, וחלקם אף הוצגו בתערוכות, היו ביטוי נוסף לאהבת התנ"ך, שניטעה אז, בבית הספר הריאלי.
להנדסת מכונות
הריאלי היה גם המקום שהצית בירניצקי את חדוות המעורבות החברתית. בשלוש השנים האחרונות ללימודיו בבית הספר הקים והוביל את סניף תנועת הנוער החלוצית "נוער המזרחי", שמאוחר יותר התמזגה עם "בני עקיבא". מאז, ובמהלך כל חייו, הקדיש ירניצקי חלק ניכר מזמנו לפעילות ציבורית למען החברה והקהילה. בין השאר, היה שנים ארוכות חבר מועצת העיר חיפה וחבר במספר ועדות עירוניות. פעילותו במסגרת זאת השאירה חותמה על איכות חיי תושבי העיר, מתחומי החינוך ועד איכות הסביבה, והוא אף קיבל עליה בשנת 2004 את תואר יקיר העיר חיפה. עם פועלו הענף למען החברה ניתן למנות גם את פעילותו בשנות ה-70 להקמת קריית החינוך של הגליל המערבי במעלות, את תרומתו לנושא הכשרת אברכים לחינוך טכנולוגי במסגרת הפרויקט "פרנסה בכבוד", שיזם ארגון הג'וינט, סיועו הפעיל בהקמת אוניברסיטת אריאל ועוד.
בשורה מקדמת עשייה
לקראת סיום לימודיו בריאלי הציע ד"ר בירם לירניצקי מלגה נדיבה ללימודי תנ"ך באוניברסיטה העברית בירושלים, שלאחריהם יחזור ללמד בריאלי, אולם ירניצקי הלך עם נטיית לבו ונרשם לתואר ראשון בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. במהלך הלימודים הכיר את אסתר ונישא לה, ולשניים נולדו שלושה ילדים. הוא סיים את הלימודים בהצטיינות יתרה ונענה להצעת עבודה מחמ"ד (חיל המדע, לימים רפא"ל), שם הצטרף למשה אפשטיין ז"ל, מי שהיה בהמשך מתכנן הטילים הראשי של רפא"ל, בפרויקט פיתוח רקטה המונעת בדלק נוזלי, פרויקט שנחשב אבי אבותיו של טיל החץ. עם סיום הפרויקט, ב-1958, חזר לפקולטה להנדסת מכונות לתואר שני ולדוקטורט בתחום זה. ב-1961, עוד בטרם סיים את הדוקטורט, נקלט כחבר סגל מן המניין, כשהוא מוביל את הנושאים של תכנון מכונות ותהליכי עיבוד, שאותם הגדיר אז כ"בשורה מקדמת עשייה".
"כאשר ביקשתי להקים מעבדה לתהליכי עיבוד ונתקלתי בסירוב", סיפר בעבר פרופ' ירניצקי על ראשית דרכו בפקולטה, "הבנתי כי אני צריך לקחת את העניינים לידיים ולדאוג לעצמי. שאלתי טנדר מרפא"ל ועשיתי סבב של השלמות ציוד ומערכות בתעשיות הביטחוניות. את הגישה הזו שלפיה עליי לדאוג לעצמי אימצתי ויישמתי מנקודה זו ולאורך כל מסלול הקריירה בטכניון".
"היצירתיות של ירניצקי הייתה אחד הקווים הבולטים באישיותו", אומר עמיתו מהפקולטה להנדסת מכונות פרופ' אברהם שיצר ומוסיף, "כבר בחמ"ד הוא כיכב ועשה דברים מאוד יצירתיים, וגם אחר כך, כשהיה בין הדוקטורנטים הראשונים של הפקולטה, הביא אליה את הנטייה התעשייתית שלו ועשה דברים מאוד חדשניים. צריך גם לזכור שבאמצע שנות ה-60 חל מהפך בטכניון, וממסורת גרמנית-אירופית, עברו למסורת אמריקאית, ששמה דגש יותר על מחקר. ירניצקי, עם היצירתיות שלו, מצא את התחומים שהתאימו לנטיותיו, כדי לא להישאר מחוץ למעגל".
"אבא לא הלך במסלול האקדמי הסטנדרטי של עבודת מעבדה ופרסום מאמרים", נזכר בנו אריאל, בוגר הטכניון בעצמו ויזם הייטק מצליח. "הוא תמיד חיפש את מה שיביא תועלת לתעשייה. הוא היה ממציא בכל רמ"ח אבריו. אני זוכר שולחן שרטוט גדול במשרד שלו וכל בעיה טכנית שהגיעה אליו מיד חשב איך לתת לה פתרון. הוא אמר לי פעם שאין חדווה גדולה יותר מחדוות היצירה. הנטייה הזאת אמנם עלתה לו בקידום, שהיה איטי יותר. מצד שני, הוא זכה ללכת לאן שהוביל הלב שלו, והגיע כך לתעשיית האבן והיהלומים".
"הפעילות בטכניון מילאה את זמני, אך בער בי הרצון לתרום במקביל לתעשייה וחיפשתי נושאי מחקר שיביאו תועלת לתעשייה בארץ", תאר ירניצקי במילותיו את הבחירה לעסוק באבן וביהלומים. בחושיו החדים זיהה בשתי תעשיות אלה אפשרות לבצע קפיצת מדרגה בתהליכי הייצור והעיבוד והחליט להשקיע את זמנו במחקר ובפיתוח לקידומן. בין השאר, פיתח בשנים אלה מכונות ייצור לתעשיית האבן וטכנולוגיות לעיבוד אבן: כרייה מהירה, סיתות ממוכן, ביקוע, ליטוש ועוד.
ליטוש מושלם
תקצר היריעה מלתאר כאן את תרומתו של פרופ' ירניצקי לתעשיית היהלומים הישראלית והעולמית במלואה. על חלקו בה קיבל בשנת 1998 את התואר יקיר תעשיית היהלומים מטעם התאחדות תעשייני היהלומים בישראל. ב-1964 הקים את המעבדה לחקר היהלום בפקולטה להנדסת מכונות, ומעבדה נוספת ברמת גן. שתי המעבדות היו הבסיס להקמת מכון היהלומים הישראלי ב-1967, שבו שימש מדען ראשי בשנים 1981-1970. המכונות שפיתח היו חדשניות ואפשרו ליטוש מושלם ומדויק של היהלום. אחת הראשונות שבהן, מכונה לליטוש רונדיסטים, שזכתה לשם "דפנה", על שם בתו, חוללה מהפכה בתעשייה. בכך תרם ירניצקי בצורה ישירה למיצובה של ישראל בפסגת ענף היהלומים בעולם.
"זאת הייתה תעשייה עם צריכה משמעותית מאוד של כוח אדם", מתאר פרופ' שיצר, "וירניצקי רצה לתעש ולייעל אותה. להפוך את עבודת הכפיים של הליטוש הידני לתהליך ממוכן שייתן את אותן איכויות שמשיג מלטש מצטיין. זה היה הציר המרכזי של הקריירה שלו. בהמשך, כשהופיעה טכנולוגיית הלייזר, הוא פיתח שיטה מבוססת לייזר להסתכל על האבן מכל הזוויות כדי למקסם את ניצולה. זו דוגמה נוספת ליצירתיות שלו ולאופן שבו לא קפא על שמריו, אלא התקדם עם הטכנולוגיה".
ב-1981, לאחר שהתאלמן ונישא לאשתו השנייה חנה, יצא פרופ' ירניצקי לשנתיים שבתון ביוהנסבורג, דרום-אפריקה, שאותן הקדיש למחקר בתחום עיבוד היהלומים, לבניית מעבדה בתחום ולכתיבת מאמרים, ששובצו מאוחר יותר בחמשת כרכי ספרו על היהלום ועיבודו.
עם שובו מדרום-אפריקה חזר להוראה בפקולטה להנדסת מכונות ולהכשרת דור העתיד של תעשיית היהלומים. ההוראה שלו התאפיינה בשילוב ייחודי בין תיאוריות הנדסיות מתקדמות לבין היבטים מעשיים יישומיים. "מבחינה מקצועית ירניצקי שלט בחומר בצורה יוצאת מהכלל, ולצד זה, היה אישיות קורנת, מכבדת ואוהבת את הבריות. הוא כיבד מאוד את הסטודנטים, היה תמיד קשוב לצרכים ולשאלות שלהם, ומוכן להקדיש להם את כל הזמן שצריך, והם העריכו אותו מאוד". מתאר פרופ' שיצר.
"אבא היה מרצה מצטיין סדרתי", נזכר בנו, פרופ' דוד ירניצקי, כיום מנהל המחלקה הניורולוגית בבית החולים רמב"ם וחבר סגל בפקולטה לרפואה בטכניון. "התלמידים שמרו איתו על קשר שנים רבות. עד היום מגיע אלי למרפאה מישהו שאומר 'אתה הבן של', ומספר משהו עליו".
"אלפי הסטודנטים שלי", סיכם פרופ' ירניצקי בראיון מ-2015, "הם העדות החותכת ביותר לאהבתי הבלתי מתפשרת להנדסה ולאנשים. דורות המהנדסים וההנדסאים שהייתה לי הזכות לחנך, מחזיקים היום בתפקידי מפתח לאורכה ולרוחבה של התעשייה לסוגיה בארץ ובחו"ל, ואין גאה ממני על הצלחתם ותרומתם".
איש של נתינה
לצד התרומה העצומה שלו לאקדמיה ולתעשייה, בלט פרופ' ירניצקי בדאגה לזולת. "תמיד היה מישהו או מישהי שאבא דאג להם, אם לעזרה כלכלית, אם למציאת מקום עבודה כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד ובוודאי בעצה טובה והתעניינות כנה. הוא לא היה נרגע עד שהצליח לסדר את הבעיות ולפתור את הקשיים", מספרת דפנה בתו. חברו פרופ' אברהם שיצר מוסיף: "ישעיהו שימש מעין 'לשכה חברתית' לאנשים שקלט למעבדה שלו, תמיד דאג להם וחיפש איך לסייע להם להיקלט בתעשייה. לצד זה קיים מצוות שמאפיינות את היהדות: גמילות חסדים, תמיכה באלמנות, סיוע למשפחות נצרכות ואפילו שידוכים והכנסת כלה. הכול נעשה בנועם ובנינוחות. היה איש של נתינה ללא התניה וללא גבול, בכל התחומים. אין הרבה אנשים כמוהו".
"באופן אישי", מוסיף פרופ' שיצר, "הוא חסר לי מאוד. כשאני עובר ליד המשרד שלו יש לי צביטה בלב. הוא היה אדם של שיחה, פתוח לגמרי, תמיד היה מוכן לשמוע דעות אחרות משלו, לשים דברים על השולחן ולדבר בידידות, גם, למשל, בשאלות קרדינליות שקשורות לדת ולאמונה. היה מצד אחד איש אשכולות, אדם עם יכולות בלתי רגילות, ומצד שני, צנוע, גם בהופעה החיצונית וגם בדרישות שלו מהחיים".
בסיום הסרט נראה ירניצקי שוב עם הנכדים, מסייע להם לקטוף לימונים מהעץ בחצר תוך שהוא מפזם את השיר "משוך בגזר" ולאחר מכן מדריך אותם איך לצייר עם הידיים. ברקע נשמע קולו: "טוב לאדם לראות את הצאצאים שלו, זאת תחושה שהכול טוב, שהכול נמשך. אני מסתכל אחורנית על 80 שנותיי ורואה שלא בזבזתי את חיי לחינם, אלא פגשתי אנשים, גידלתי אנשים, והדבר הכי חשוב שלמדתי, שאין קושי שאי אפשר להתגבר עליו. אם יש לך חזון תוכל להגיע אליו ואף פעם אסור להתייאש ולהרים ידיים".
