גד חצרוני

מילד שהשתעמם בבית הספר ולא סיים בית ספר תיכון צמח פרופ' גד חצרוני לאחד המומחים המובילים בעולם בתחום הזרימה הרב-פאזית, ולאדם שמעריך לימודים ומחקר יותר מכל. בפקולטה להנדסת מכונות ייזכר גם בדאגה האישית ובמסירות לסטודנטים

בראיון שנערך ברדיו עם פרופ' גד חצרוני כמומחה לאנרגיה גרעינית, הקשה עליו המראיין באשר לנושא הבטיחות של הכור הגרעיני בדימונה. המראיין שאל שאלה ארוכה, הביא נתונים, פירט את הדילמות. כשהגיע תורו של פרופ' חצרוני לענות, הוא ענה במילה אחת: כן.

הרגע הזה יכול אולי לספר משהו על האדם והמדען שהיה: קצרן וענייני, מומחה ומקצוען שאינו נזקק להוכיח את הידע והמקום שלו באמצעות הכברה במילים, אדם בעל אמביציה להגיע רחוק, שלא קונה את שמו באמצעות פוליטיקה, אלא באמצעות מעשים. וגם, בעל חוש הומור ייחודי.

פרופ' גד חצרוני, אחד מהפוריים והמבריקים שבמדעני הפקולטה, אוטוריטה ובעל שם בינלאומי בתחומו, נולד ב-10 באוקטובר 1934, בחיפה, הצעיר מבין שלושה אחים, להורים שהיו אנשי עמל מצליחים. אמו קטה הייתה בעלת חנות המתנות "חצרוני" בבית הקרנות בהדר, ששמה יצא למרחוק, ואביו יצחק היה נגר.

כבר כילד צעיר, כפי שסיפר לבנותיו, התעניין חצרוני בניסויים וניסה להבין כיצד דברים בנויים ופועלים. הוא בדק זרימות של מים, בועות סבון – העולם עצמו היה עבורו מעבדה גדולה ומסקרנת.

ב-1936, עוד טרם קום המדינה, פרץ בחיפה המרד הערבי הגדול. פרעות מילאו את העיר והשפיעו באופן עמוק על גורלו של הילד הסקרן. בשנת 1938, כשהוא בן ארבע בלבד, יצא אביו לעבודה ונרצח בפעולת טרור קשה, שהייתה חלק מהמאורעות של אותן שנים. אמו נותרה מפרנסת יחידה למשפחה ונאלצה להיעדר מן הבית לשעות ארוכות, שבהן נותר גד עם אחיו הגדול. השעות הללו לבד, בבית וברחוב, כשהם קונים גלידה בכסף שהשאירה להם אמם לארוחת הצהריים, היו, ללא ספק, חלק ממה שעיצב את חצרוני להיות עצמאי ונחוש להצטיין וליצור לעצמו את דרכו הייחודית והמסורה.

הילד גד חצרוני לא ממש הסתדר עם בית הספר. הלימודים שעממו אותו וחסרו את האתגר שחיפש, והוא דאג להביע זאת בקול. קשה להאמין, אך מי שהפך לפרופסור בעל שם בינלאומי ורב פעלים, סולק ועבר בין בתי ספר, עד שלבסוף הועבר ללמוד בפנימייה החקלאית בפרדס חנה. גם שם לא סיים את לימודי התיכון והתגייס לצבא כבר בגיל 16, באישורה של אמו.

מבית הספר החקלאי לקריירה מדעית

אולם הדבר לא מנע ממנו לסלול לעצמו דרך אקדמית מפוארת: חוסר ההצלחה בבית הספר לא פגע בביטחונו, בכישוריו וברצונו להצליח, אולי אפילו להיפך. זה הפך אותו לאדם שדורש מעצמו ומסביבתו את הטוב ביותר. כאשר הייתה בחירה בידו ואפשרות להחליט על דרכו, נרשם גד חצרוני לפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון, ללימודים ששילבו את משיכתו להנדסה עם תחום החקלאות, שהכיר ואהב בפנימייה.

ב-1957, כשהוא בן 23, סיים את התואר הראשון שלו בהצטיינות יתרה, ומשם, ביחד עם מי שתהיה אשתו – רותי – עבר להתמחות בהנדסה גרעינית באוניברסיטת מישיגן סטייט, שם קיבל את הדוקטורט, כעבור חמש שנים. לאחר מכן עבד בחברת ווסטינגהאוס כמומחה לכורים גרעיניים וזרימה רב-פאזית, נושאים שהפכו מרכזיים בעבודתו מאז. בשנת 1965 הצטרף לטכניון לפקולטה להנדסה גרעינית, ובשנת 1971 עבר לפקולטה להנדסת מכונות, שהייתה ביתו עד יומו האחרון ואשר בה שימש במגוון תפקידים, כולל דיקן במשך שנתיים, לימד בה עשרות מאסטרנטים ודוקטורנטים ופרסם מאות מאמרים. הוא היה פרופסור אורח באוניברסיטאות רבות, ביניהן סטנפורד, ו-UC סנטה ברברה, ופעיל מאוד ב-ASME (American Society of Mechanical Engineers) ואף מונה בה לסגן נשיא, האחראי למדינות שמחוץ לארצות הברית.

"אחד המשפטים הזכורים שלו, שהולכים איתנו עד היום", מספרות בנותיו ענת ויעל, "היה: 'אם אתה רוצה להיות סנדלר – תהיה. אבל קודם כל תלמד. תלמד ותהיה הסנדלר הכי טוב שאתה יכול להיות'". השכלה הייתה ערך עליון עבור פרופ' חצרוני. חשיבותה הייתה מסר שהעביר הן בבית והן בעבודתו. מעבר להיותו חוקר וניסיונאי בחסד, הוא לימד וטיפח עשרות סטודנטים וחוקרים.

"הייתה לו גם דרך מאוד מיוחדת ללמד: כנערות היינו יושבות איתו שיעזור לנו עם שיעורי הבית במתמטיקה ופיזיקה, הוא היה מסביר וכותב על דף, ואז שואל: 'הבנת?' כשענינו שכן, היה זורק את הדף ואומר: 'עכשיו תעשי לבד'", מספרת ענת בתו, שלימים הפכה למומחית לטכנולוגיות למידה, ואולי לא בכדי.

היכרות אישית עם הסטודנטים

"הוא אולי יכול היה להיראות קשוח, כי היה אדם לאקוני, שיכול לענות למייל גם במילה או שתיים, אבל כשאהב והעריך – הוא נתן הכול", מוסיף פרופ' שמעון הבר, שהכיר את פרופ' חצרוני תחילה כסטודנט ולימים הפך לקולגה וחבר קרוב. "הכרתי אותו בשנה הרביעית ללימודי התואר הראשון שלי. הייתי סטודנט במעבדה שלו לאנרגיה גרעינית. באחד השיעורים העזתי לחלוק על משהו שאמר ולומר שזה לא מדויק. הוא עצר לרגע, חשב, ואז אמר: 'אתה צודק'. הדבר הזה שבה אותי. הוא לא חיפש יס-מנים. הוא רצה לאתגר ולסער את המוחות שלנו, התלמידים, ומאוד הצליח בכך".

המסירות לסטודנטים התבטאה גם בהזמנתם אליו הביתה. "הכרנו את הסטודנטים שלו, שהגיעו לשוחח איתו ולאכול ארוחת ערב", מספרת בתו ענת. הוא תמיד נענה לשאלות של סטודנטים, גם אלה שלא היו שלו.

"גם כחוקר, שניהל צוותי מחקר במעבדה, הוא היה ייחודי. הן מבחינה מקצועית, עם יכולת אדירה להבין את הכיוון מהר ולקבל החלטות, והן מבחינה אנושית – בדאגה האישית לחברי הצוות", מספר פרופ' הבר. "הוא בנה מעבדה מפוארת וניהל צוותים גדולים של עשרה איש, לכל אחד מטרה ומשימה משלו. הייתה לו היכולת לנהל כל אחד לחוד ואת כולם יחד. אבל הדאגה האישית הייתה לא פחות חשובה לו. למשל, לאחר שכבר יצא לפנסיה ניהל קבוצת מחקר, שרוב החוקרים בה היו עולים מברית המועצות, ללא גב כלכלי. גד טיפל בהם בצורה יוצאת דופן: הוא ידע הכול על חייהם הפרטיים, התחשב, הזמין אותם לביתו. המחקר והצוות היו חשובים לו כל כך, שהוא תרם מכיסו כדי לשלם להם שכר הולם, כשלא היו תקציבים מספיקים". יחד עם הקרן לתמיכה בסטודנטים מעוטי יכולת שיזם והקים, אלה הן שתי דוגמאות מני רבות לנדיבותו ותרומתו של פרופ' חצרוני, שאולי גם מעידות משהו על החיבור של המדען רב הפעלים והזכויות שהיה, לילד, שגדל ללא אב והסתובב לבדו ברחוב בשנות ילדותו.

העניין והמומחיות שלו בנושא הזרימה הרב-פאזית והמחקר הפורה שלו בתחום, הביאו אותו לצעד ייחודי נוסף – ייסוד כתב העת הבינלאומי Journal of Multiphase Flow International. בתחילת 1973 היה זה גד חצרוני עצמו, אשר נכנס למשרדו של איל התקשורת רוברט מקסוול, שעמד אז בראש הוצאת Pergamon Press, ושכנע אותו, כנגד כל הסיכויים, להוציא את כתב העת. חצרוני, שהאמין בחשיבותו הגדולה של התחום, שימש כעורך הראשי שלו במשך שנים ארוכות ופרסם בו מאמרים רבים. כתב העת, הנפוץ ומצליח בעולם עד היום, הביא, ללא ספק, את תחום הזרימה הרב-פאזית למיקום מרכזי בעולם ההנדסה והמדע.

הסקרנות של גד חצרוני הייתה גרעין מניע: מעבר לסקרנות המדעית, הוא אהב לטייל בעולם, להגיע ולחקור מקומות חדשים בכל פעם שנסע לכנסים, אהב אוכל טוב, יין, מוזיקה קלאסית, ובעיקר אופרות. לא רבים יודעים, אך הוא אהב מאוד לצלול והיה יוצא לצלילות בחיפה ובעתלית בעיקר.

יותר מכל היה מחובר לששת נכדיו. "קשה היה לפספס את המבט הרך והאוהב בעיניים שלו כשהסתכל עליהם, כשהקשיב להם. הוא דאג לשמור על קשר ולהיפגש הרבה, אבל מעבר לזה, היינו מדברות עם אבא כמעט כל יום, ובכל שיחה, היה עובר עם כל אחת מחדש על כל רשימת הנכדים, ומבקש לשמוע מה שלום כל אחד ואחת", מספרות בנותיו.

תשוקה ואהבה למקצוע

האמביציה שלו והרצון להתקדם ולהצטיין התבטאו בדברים הקטנים ביותר ביומיום: פרופ' חצרוני היה ידוע ככזה שפותח את שערי הטכניון בבוקר, שוחה בבריכת הטכניון ועובד עד לשעות הערב המאוחרות. סדר היום הזה היה חלק ממה שזיהה כבית נוסף לכל דבר. התשוקה והאהבה שלו למקצוע והעבודה הפורייה שלו כחוקר ומורה הובילו אותו כמעט עד ליומו האחרון, ב-15 במרץ 2015, כשהוא בן 80.

"ממש יומיים לפני שנפטר הגעתי אליו עם אחד מבניי", מספרת ענת. "לפני שנפרדנו – פרידה שבדיעבד הייתה האחרונה – הוא סיפר לי בעיניים נוצצות על מכשיר חדש שקנה למעבדה. ואז גם ביקש שאשמור על אחותי".