דברו איתנו
דוד פסן

דוד פסן

06/03/2016

פרופ' דוד פסן, שעלה ארצה מארצות הברית והצטרף לפקולטה בשנת 1955, הוביל לאורך השנים את הוראת תחום הבקרה והאוטומציה ובלט לא פחות בדמותו השקטה והצנועה. בקובץ רשימות ביוגרפיות שערך בשנינות ובהומור לאחר פרישתו נחשפים האירועים שעיצבו את חייו

ברשומה הפותחת את קובץ הרשומות "תמונות מחיי" (1999), כתב פרופ' פסן: "פסיכולוגים שונים טוענים כי השם שניתן לילד יכול להשפיע על מהלך חייו ועל אופיו. אם הדבר נכון אני בצרה, כי השם וולפגנג, שניתן לי בלידתי, היה רק אחד מחמישה שמות שנגזר עליי לשאת במהלך חיי".

הפסיכולוגים המצוטטים באותו קטע ביוגרפי כנראה צדקו במידה מסוימת, כי השינויים בשמו של פסן, המתוארים בהמשך הקטע ובאלה שאחריו, נגזרו מכורח נסיבות חייו שהשתנו, לעתים בדרמטיות, ובוודאי עיצבו את אישיותו המיוחדת, כפי שהכירו אותה שנים אחר כך עמיתיו בפקולטה להנדסת מכונות.

הוא נולד ב-1925 בברלין, בן שני למשפחה בת שלושה ילדים. אביו הגיע לברלין ממזרח פרוסיה, עסק בספרנות בספריית הקהילה היהודית בברלין ואף ניהל אותה. אמו הייתה ילידת ברלין. המשפחה חיה את חיי הבורגנות של יהודי העיר בשנים שלפני עליית הנאצים לשלטון, שהתאפיינו בשמירה על המסורת היהודית לצד התערות בתרבות הגרמנית.

מ-1933 החלו הדברים להשתנות. בני המשפחה חוו מספר תקריות אנטישמיות, בשיאן ליל הבדולח, בנובמבר 1938. דוד הצעיר הועבר ב-1936 מבית הספר הקתולי שבו למד, לבית ספר יהודי בשם "ציקל", שהותיר בו זיכרונות רבים. אחרי ליל הבדולח הבינה משפחת פסן כי עליה למצוא דרך לצאת מגרמניה. הם הגישו בקשה לוויזה בקונסוליה האמריקאית, אולם מקומם בתור היה כה גבוה עד כי היה ברור שיצטרכו להמתין זמן רב. אחד הקטעים בקובץ הביוגרפי מתאר את האופן שבו זה קרה לבסוף: "אבי נפטר בפברואר 1939 ואמי חיפשה בקדחתנות דרכים להביא ליציאתנו מגרמניה ואז הגיעה גאולה בלתי צפויה – כמו 'דאוס אקס מכינה' באופרה. לאבי היה דוד עשיר בדרום-אפריקה, שהציע להפקיד מספיק כסף בבנק אנגלי, באופן שיאפשר לנו לשהות באנגליה עד שנקבל את

פסן במעבדה של חברת בראון אינסטרומנטס, ארה"ב, שנות החמישים
פסן במעבדה של חברת בראון אינסטרומנטס, ארה"ב, שנות החמישים

הוויזות לארצות הברית, בלי להפוך לנטל על משלם המסים הבריטי. כך קיבלנו ויזת מעבר בריטית תחת התנאי שלא נועסק בשכר באנגליה, כדי שלא נגדיל את שיעורי האבטלה הגבוהים".
ברלין, מנצ'סטר, ניו יורק, פילדלפיה

המשפחה חיה במנצ'סטר שבאנגליה מעט מעל שנה, שבמהלכה למד פסן בבית ספר ואפילו הצליח לקבל עבודה כעוזר לרוקח. לבסוף הגיעו הוויזות המיוחלות לארצות הברית ובספטמבר 1940 הפליגו מגלזגו לניו יורק, ומשם המשיכו לפילדלפיה, שם התגוררו אחיה של האם. הם גרו בצפיפות, שלוש משפחות בבית אחד, ובהמשך התרווחו, ככל שהשתפר מצבם. ב-15 שנותיו בארה"ב הספיק דוד פסן לסיים בית ספר תיכון בגיל מוקדם, להתחיל לימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת פנסילבניה, להתגייס לחיל הים האמריקאי ולהשתחרר ממנו כשהסתיימה המלחמה, רגע לפני שנשלח לשרת באוקיינוס השקט. עם השחרור חזר פסן ללימודי ההנדסה באוניברסיטה, סיים תואר ראשון ושני (1950), והתחיל לעבוד במחלקת המחקר והפיתוח של חברת בראון אינסטרומנטס, חטיבה של תאגיד האניוול, בתחום מערכות בקרה אוטומטית, ולמעשה, עסק מאז בתחום זה כל חייו, גם בקריירה האקדמית.

בזמן לימודיו באוניברסיטה הצטרף פסן לארגון של סטודנטים יהודים ובמסגרת זאת פגש נציג כריזמטי של הסוכנות היהודית. על כך כתב: "השליח עשה עבודה טובה בשטיפת מוחנו ברעיון שעלייה לישראל היא הדבר הנכון לעשות, לכן מילאתי טופס שמפרט את כישוריי ושלחתי לסוכנות היהודית בישראל. כעבור כמה חודשים קיבלתי מכתב מהטכניון המציע לי משרת מרצה בהנדסת מכונות. באותו זמן עוד לא ממש התכוונתי לעשות עלייה, אבל החלטתי לבוא לשנתיים ניסיון". באוסף המסמכים שנשמרו בביתו ונסרקו על ידי המשפחה אפשר למצוא את המכתב מנשיא הטכניון יעקב דורי, מאוקטובר 1954, שמבשר לפסן על קבלתו כמרצה ומפרט את סידורי קליטתו במוסד.

על נסיבות עלייתו ארצה מוסיף נעם בנו: "פעם ראינו יחד את הסרט 'יומן חוף ברייטון', שמתאר משפחה יהודית מברוקלין ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, מנקודת מבטו של נער בן 15, ואבא אמר שהסרט דומה למה שהיה אצלם, חיים בצפיפות עם קרובי משפחה. גם אחותו סיפרה לי על המתחים שהיו באותו בית משותף, ולהשערתי זאת הייתה אחת הסיבות להחלטתו לבוא לישראל".

כך הגיע פסן לישראל ב-1955, התמקם בחיפה, ואחרי חצי שנת אולפן, התחיל ללמד בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. כעבור כמה שנים נישא לליאורה רעייתו, שאותה הכיר בקונצרט קאמרי שנערך בביתו של פרופ' סטפן שטריקר, מהפקולטה להנדסת חשמל. על כך כתב פסן בקובץ הזיכרונות: "בין האורחים בביתו של פרופ' שטריקר היו פרופ' קרל שטרק ובתו ליאורה. התרשמתי מאוד מליאורה, ובמיוחד מכך שהתעניינה במוזיקה קאמרית, שלא הייתה 'כוס התה' של כולם… רק כעבור שנים רבות התוודתה ליאורה בפני שהיא לא באמת אהבה מוזיקה קאמרית והגיעה רק כדי ללוות את אביה, במקום אמה, שלא הרגישה טוב באותו ערב".

תוך כדי עבודתו כחבר סגל השלים פסן את לימודיו ובשנת 1962 קיבל את תואר הדוקטור בהנדסת מכונות.

דפים צהובים מסודרים

מי שהכיר את פרופ' פסן באותן שנים ראשונות בפקולטה הוא פרופ' זלמן פלמור, שבהמשך הפך לעמיתו בסגל הפקולטה. "הגעתי לפקולטה כעתודאי ב-1962", מספר פרופ' פלמור, וממשיך: "הפקולטה הייתה אז במעבר בין 'דור המייסדים', שהיו בעיקר מהנדסים ממוצא גרמני, לבין הדור שהמשיך אותם, שהיו ברובם מדענים צעירים שהתחנכו בארצות הברית. אלה היו שתי אסכולות שונות לחלוטין. אני זוכר שבשנה השלישית ללימודים הופיע פרופ' פסן, שלימד מערכות משוב ובקרה, נושא שהיה אז חדשני, בוודאי בפקולטה. הקורס שלו ריתק אותי ופתח לי את עולם הבקרה, ולמעשה, הוא זה שהצית בי את הנושא שאיתו המשכתי עד הדוקטורט. יותר מאוחר, כשהפכתי לחבר סגל בפקולטה, בנינו קבוצת מחקר בבקרה שנחשבה לאחת הטובות בעולם בנושא הזה, שפרופ' פסן התחיל בו בפקולטה, והוא כמובן עזר ותמך והיה שותף בבניית התשתית".

"גם כמרצה הוא היה חריג בנוף הפקולטה. הוא היה שקט ומאוד צנוע, מעמיק, דידקט ומסודר, יקה מאוד באופיו, אבל עם תרבות אמריקאית של מזרח ארצות הברית", נזכר פרופ' פלמור. "היה בא לכיתה עם דפים צהובים כתובים בצפיפות ומלמד מהם, והיה אפשר לראות שהדפים סופר מסודרים והכול ערוך שם בצורה חכמה. הוא הגיע לפקולטה עם ניסיון מעשי של עבודה בתעשייה, ובאותה תקופה היה עסוק גם בבניית מעבדות בנושאי ההתמחות שלו, שחלק גדול מהן בנה במו ידיו, ואהב את זה מאוד. תמיד עשה הכול בצניעות, בלי לדחוף".

גם עמיתו פרופ' יהושע דיין זוכר לפרופ' פסן חסד נעורים משנותיו הראשונות בפקולטה: "פרופ' פסן קלט אותי בפקולטה כשהגעתי אליה בשנת 1971, כמרצה צעיר בנושאי הבקרה. הודות לעזרתו ולתמיכתו הצלחתי להשתלב בהוראה ובמחקר בפקולטה, אף על פי שכל הכשרתי הקודמת הייתה בכיוון של הנדסה כימית. תארו לעצמכם שבעזרתו ובתמיכתו לימדתי אפילו 'קינמטיקה של מכניזמים', נושא מובהק של הנדסת מכונות. בהמשך חילקנו בינינו את הוראת הבקרה ויחד קידמנו את הנושא גם מבחינת המעבדות. את המעבדה המתקדמת בבקרה בנה פרופ' פסן לבדו, מלבד אולי תרגיל מעבדה אחד, והוא גם זה שהוביל אותה, בתפוסה מלאה ודרישה רבה מצד הסטודנטים, במשך כל השנים שלימד".

"אבא מאוד אהב ללמד", אומר נעם. "גם לנו, בתור ילדים, הוא היה עונה על שאלות בצורה דידקטית וסבלנית. אפילו הבן שלי, שכבר לא זכה להכיר אותו לעומק, זוכר את ההסברים הטובים שלו. הוא גם אהב מאוד את המעבדות. היו לו ידיים טובות וחוש טכני, שלצערי, לא הוריש לאף אחד מילדיו. הוא היה מטפל בענייני החשמל והנגרות בבית בעצמו, כמובן, בצורה מאוד מדויקת. עד היום יש לי כל מיני כלי עבודה שאין לי מושג מה עושים איתם".

במשך שנים הוביל פרופ' פסן את לימודי הבקרה והאוטומציה בפקולטה. ספרו "ויסות אוטומטי" זכה למהדורות רבות ולעדכונים ולבסוף נקרא "מבוא לבקרה ואוטומציה". הספר שימש לא רק בטכניון, אלא גם באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן גוריון, ומשמש עד היום כספר לימוד כמעט בכל המכללות ההנדסיות ובבתי הספר להנדסאים. רבים ממורי המקצוע בארץ, בכל הרמות, התלהבו מהספר, דבקו בו ושלחו לפרופ' פסן את הערותיהם והצעותיהם, שאותם ערך והכניס במהדורות המתקדמות. גם ספרו "קינמטיקה של מכניזמים", שכתב עם פרופ' ארתור שביט ז"ל, הפך לספר האורים והתומים של המקצוע, ומשמש את הוראתו עד היום.

פרופ' פסן היה בן הראשונים להביא בפני הקהילה ההנדסית את בשורת הבקרים המתוכנתים בספרו: The design and application of programmable sequence controllers for automation systems (Longman, January 1, 1979).

בשנת 1989 יצא ספרו Industrial Automation: Circuit Design and Components, בהוצאת Wiley. הספר זכה לתפוצה עולמית ונחשב לטקסט המוביל בכל הנוגע לתחום ה"אוטומציה בהשקעה קטנה". בספר גם פרקים המכסים נושאים כמו פנאומטיקה תעשייתית, רובוטיקה ותורת המיתוג. כמו כן, זוכים לטיפול מעמיק נושאי אוטומציה

בניין ליידי דיויס בעת בנייתו, 1979, מאוסף הצילומים של פסן
בניין ליידי דיויס בעת בנייתו, 1979, מאוסף הצילומים של פסן

גמישה, מיקרו-בקרים ובקרים מתוכנתים, שבהם לא חלו שינויים גדולים בעקרונות ובתאוריה מאז.

"דוד היה ללא ספק מומחה גדול בתחומו", אומר פרופ' דיין, "הוא יעץ לחברות רבות בתעשייה בתחומים שונים והתמחה גם ברישום פטנטים. הוא עצמו החזיק בכחמישה או שישה פטנטים אמריקאיים וכל מי שרצה לרשום פטנט, מאנשי הטכניון או מבין הסטודנטים לשעבר שלו בתעשייה, ביקש להתייעץ איתו".

בין השאר, זכורה מעורבותו ברישום הפטנט לטפטפות, שפיתח בוגר הפקולטה רפי מהודר, ומאוחר יותר הפך לנכס של חברת "נטפים". "מי שלמעשה עזר לרפי מהודר לכתוב את הפטנט היה פרופ' פסן, ורפי זכר לו את זה ושמר איתו על קשר עד יום מותו. מדוד אף פעם לא שמעתי על כך מילה. זה מאשש את הצניעות שלו", אומר פרופ' פלמור.

אלפי תמונות ושקופיות

לפרופ' פסן היו גם תחביבים רבים, שחלקם אף היו מוכרים לעמיתיו בפקולטה ואחרים טופחו לאחר פרישתו. "אי אפשר היה שלא להתרשם מידיעותיו והבנתו במוסיקה", נזכר פרופ' דיין. לו ולליאורה היה אוסף תקליטים ענק, שאת חלקו נתנו לי במתנה, כאשר פנו לדיור מוגן, ועל כך אני מודה להם מאוד".

בנוסף, פרופ' פסן אהב מאוד לטייל בארץ ובעולם והיה צלם חובב פורה. "כשאורחים היו באים מחו"ל אבא תמיד היה נוסע ומטייל איתם, והם קיבלו סיורים מודרכים ברחבי הארץ, עם ידע מקיף בנושאי טבע, היסטוריה ותנ"ך", מספר נעם.

בנוסף, השאיר פסן אחריו אוסף של כ-7,000 שקופיות, ממוספרות וממוינות לפי נושאים ותאריכים, ביניהן גם תיעוד נהדר של ישראל בשנות ה-70-50. באפריל 2020, בחסות נגיף הקורונה, העלו חתנו יונתן שטוטר, בנו של פרופ' ארתור שטוטר ז"ל, שהיה אף הוא פרופסור בפקולטה) ונכדו אלון את כל אוסף השקופיות לאתר ייעודי שהקימו לצורך כך. "הוא מאוד אהב את המנהג היקי של לערוך ערבי שקופיות", מוסיף נעם, "הוא היה מזמין הביתה אורחים ומראה שקופיות בליווי הסברים. כשכבר יצא לפנסיה, במשך תקופה של כעשר שנים, עד שנחלש, ההורים טיילו בלי הפסקה בעולם, והוא השאיר גם כמות עצומה של אלבומים עם תמונות". עמיתו פרופ' יהושע דיין זוכר במיוחד את טיוליו לסיני, כשהאזור היה תחת שלטון ישראלי, בטוח ופתוח לישראלים. "תמיד חזר משם עם סיפורים וצילומים מעוררי קנאה", אומר דיין.

מחשבות אחרונות

"הפנסיה היא מוסד נהדר", כתב פסן לקראת סוף רשימותיו, "היא נותנת לך הזדמנות לעשות דברים שתכננת לעשות כל חייך ולא היה לך זמן, כמו כתיבת הקובץ הזה. אבל הקורא עשוי לשמוע בהפתעה שהקדשתי לא מעט זמן לכתיבת מילון עברי-אנגלי-רוסי, וזה למרות שידיעותיי בעברית אינן מרשימות במיוחד וידיעותיי ברוסית לא קיימות כלל". בהמשך הקטע מתאר פסן את נסיבות כתיבתו של המילון, שנכתב תחילה כמילון עברי-אנגלי המבוסס על שורשים בעברית והמילים הנגזרות מהם, ובהמשך מצא לנכון להוסיף תרגום לרוסית, שישרת את העולים הרבים שהגיעו בעת ההיא ממדינות חבר העמים, ועשה זאת באמצעות עמיתו מהפקולטה ד"ר יורי קליגרמן.

טקסט אחר שכתב פרופ' פסן, בעל הכותרת המסקרנת "מגילת הלוי", מתחיל כסיפור קצר וממשיך כמעין טקסט תיאולוגי-קוסמולוגי-מטפיזי, שבו משכתב פסן את סיפור הבריאה. "המטרה העיקרית של הטקסט היא לפתור כמה סוגיות בסיסיות בתיאולוגיה, שאיתן התמודדתי מאז שעזבתי את בית ספר ציקל בגרמניה ב-1939", מסכם פסן במילותיו בפרק הלפני אחרון ברשימה הביוגרפית שלו.

ב-1998 יזם פרופ' פסן איחוד מרגש של עשרה מתוך 27 בני הכיתה שלו מאותו בית ספר ציקל. האירוע היה שיאם של ניסיונות שעשה לאורך כל השנים לאתר את חבריו לכיתה, שמכורח הנסיבות, התפזרו בכל העולם. "עובדה היא כי כולנו די הצלחנו מבחינה מקצועית", כתב לאחר האיחוד. "האם היינו כאלה גאונים? האם בית הספר ציקל היה מוסד כזה מוצלח? או שמא הנסיבות והלחץ שהיינו נתונים בו סייעו לנו לעצב את דמותנו ודרבנו אותנו להצליח? אני סבור שהתשובה טמונה בשילוב של כל זה", סיכם.

לשתף עם חברים