פרופ' אמריטוס ארתור שביט

1930-2015

ארתור שביט

ארתור שביט: מורה דרך

נכתב ע”י גדי פארן; פורסם בידיעון הפקולטה ביולי 2014

באדיבות, בצניעות, במאור פנים, תוך שמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם, והקפדה יתירה על דרך ארץ ותקינות השימוש בשפה העברית, מציין בימים אלו פרופ’ ארתור שביט 50 שנות הוראה ומחקר בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון.

מן הבית הצנוע בקרית חיים בו גדל, בו מעולם לא היה כסף, אך הייתה אהבה בשפע, ציונות עמוקה, ודיאלוג יומיומי אודות חשיבות ההשכלה וההצטיינות בלימודים, שאב ארתור את הערכים והכוחות לשאוף קדימה.

נטייתו ונחישותו למצוינות, אפשרו לו לצלוח בהצטיינות את כל מסלול הלימודים. החל בביה”ס ‘הריאלי’ בחיפה, דרך תואר ראשון בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, ותואר שני ושלישי בהנדסת מכונות במכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT), תוך הסתמכות מלאה על מלגות הצטיינות, ובלא שנדרש לשלם לירה על שכר לימוד.

מעבר לפעילות המחקרית הענפה בה עסק לאורך השנים בתחומי האנרגיה, ובייחוד  בתחום התרמודינמיקה, היותו מייסד המחלקה להנדסת מכונות באונ’ בן גוריון, והעובדה כי שימש בתפקיד המדען הראשי של משרד האנרגיה, הייתה הפינה החמה בלב של ארתור שמורה תמיד להוראה ולסטודנטים, אשר הכשרתם כאנשי מקצוע מעולים וטובתם כבני אדם, הם נר לרגליו. פרופיל מיוחד של הצטיינות והצלחה, המביא קווים לדמותו של המרצה הפעיל הוותיק ביותר בטכניון.

פרופ' ארתור שביט ז"ל

ארתור נולד בביה”ח ‘הדסה’ בחיפה, אשר פעל בעבר מול מיקום הטכניון הישן בשכונת הדר, ב – 20 למרץ 1930, יום אחרי פטירתו של ארתור ג’יימס בלפור, אבי ‘הצהרת בלפור’ שראתה בעין יפה הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. מסיבה זו, החליטו הוריו כי ייקרא על שמו. בבית הצנוע בקרית חיים בו גדל, אשר בחצרו גידלה המשפחה תרנגולי הודו, חינכו הוריו של ארתור, אשר עלו ארצה מרוסיה הלבנה ב – 1925, אותו ואת אחיו הצעיר ממנו בשנה וחצי, יצחק, להסתפקות במועט, לעבודה ותרומה למדינה, לחשיבות ההשכלה ולהצטיינות בלימודים.

“להוריי, ובמיוחד לאימי”, אומר ארתור, “היה שיגעון ללימודים שהשפיע גם עליי וגם על אחי. שנינו הצטיינו בלימודים, והוא הלך בעקבותיי. הפרוטה מעולם לא הייתה מצויה בביתנו. עבודתו של אבי כמנהל חשבונות בחברת ‘מילר’ להנדסה, אשר בבעלותה היו מפעלי חמצן ובית חרושת לקרח, שילמה אמנם את המשכנתא על הבית במלואה, ואימי שלא הייתה בעלת מקצוע, ניקתה בתים על מנת לתת את תרומתה לכלכלת הבית, אך היום אני יודע את שלא חשבתי כילד, שהיינו עניים מרודים. יחד עם זאת, גדלנו בבית חם, אוהב ואכפתי, קיבלנו את הערכים הנכונים, ואף שלא היה לנו אפילו מקרר בבית, לא הרגשנו שחסר לנו בחיים דבר מה מהותי”.

“ב – 1938”, ממשיך ארתור, “בתקופת המאורעות של ‘המרד הערבי הגדול’, בהיותי בן 8, נקרא אבי באחד מן הימים להגיע לעבודה בדחיפות על ידי בעלי החברה. בדרכו באוטובוס למקום העבודה, בסמוך ל’גשר פז’, השליך ערבי פצצה לתוך האוטובוס, ואבי נהרג מאחד הרסיסים. זו הייתה מכה איומה, ועברנו בעקבותיה תקופה קשה מאוד. ברטרוספקטיבה, אני ממש לא מבין איך הצלחתי לעבור תקופה זו ויצאתי בסדר. לבד מן העובדה כי נפרדנו באחת ובנסיבות נוראות מאבי האהוב, נחתה עלינו ההכרה כי איבדנו את המפרנס העיקרי בבית, וכי מעתה מוטלת עליי ועל אחי האחריות לתרום באופן ישיר לכלכלת הבית. מאותה נקודת זמן, לקחנו אחריות על טיפוח לול תרנגולי ההודו ושתלנו גן ירק, וכך היה מה לאכול בבית. למרות התקופה הקשה מאוד שעברנו, המשיכה אימי שהייתה פשוט מלאך, לדאוג לנו ככל שיכלה, ומעל לכל לעודד אותנו ללא הפסקה להשקיע ולהצטיין בלימודים. למדתי בבית הספר ‘הריאלי’ העברי בחיפה, תחת המנהל האגדי ומייסד בית הספר ד”ר ארתור בירם, ותמיד הצטיינתי בלימודיי, כך שסטיפנדיות שהוענקו לי באופן שוטף בזמן לימודיי, דאגו כי לא אצטרך לשלם ולו לירה כשכר לימוד”.

“כבר בתקופה זו”, מוסיף ארתור, “גמלה בליבי ההחלטה כי אהיה מהנדס מכונות ואלמד הנדסת מכונות בטכניון, וידעתי כי כדי לממש שאיפה זו עליי לשמור על רף המצויינות בלימודים. ד”ר בירם היה מנהל מצוין, והיה מצטרף אלינו למסעות להכרת הארץ. אני זוכר עד היום איך שעשינו מסע ‘מחוף לחוף’, מחיפה ועד הכנרת, בו הלכנו 3 ימים רצוף. למרות שלא היה צעיר, בירם הלך איתנו את כל הדרך. חשוב לי לציין, כי למרות הסטיפנדיות הנדיבות אשר בגינן לא שילמתי שכר לימוד, מצבנו הכלכלי עדיין חייב תרומתי לפרנסת המשפחה. וכך החל מגיל 13-14 כבר מצאתי עצמי עובד מספר שעות בכל יום, כמה פעמים בשבוע, בחדר לייצור חמצן במפעל של חברת ‘מילר’ במפרץ חיפה. עניין זה הסתייע, מאחר ולתחושתי בעלי החברה הרגיש נקיפות מצפון בשל העובדה כי באותו יום מר בזמן המאורעות, דרש מאבי להגיע לעבודה, והוא יצא לדרך ממנה לא חזר בחיים. לכן איפשר לי לעבוד”.

ב – 1947, בהיותו בן 17, סיים ארתור את הלימודים בבית הספר ‘הריאלי’ בהצטיינות, והתגייס לפלמ”ח, בו שירת כחלק מהכשרת בית השיטה. הוא הוכשר כלוחם בפלוגה ד’, בגדוד הראשון של חטיבת ‘יפתח’, ונלחם במלחמת השחרור. “מלחמת השחרור הייתה קשה ועקובה מדם”, מספר ארתור. “מרבית חבריי הטובים והקרובים באותה התקופה נהרגו בה, אחד בנבי סמואל ואחר בגוש עציון. אני איכשהו נשארתי בחיים. נקודה מעניינת היא שמיד אחרי ההתקפה הרצחנית על ‘מחלקת הל”ה’ בינואר 48′, שלחו אותנו 20 חבר’ה כתגבורת לפרוזדור ירושלים. רצה הגורל ומיד אחרי שהשתחררנו מן הצבא, הפכנו להיות חלק מן הגרעין שעלה להתיישבות על אדמות הכפר הערבי שננטש ‘בית נטיף’ והקים במקום את קיבוץ ‘נתיב הל”ה’. קיבלתי את המפתחות למשאית ‘מאק’ דיזל, איתה חרשתי את כל הארץ, והפכתי לנהג של הקיבוץ. במהלך תקופה זו, עשיתי בחינת ‘קונקורס’ ארצית לקבלה לטכניון, וזכיתי בעקבות ההצלחה בה להיות אחד מ – 3 בכל הארץ אשר קיבל מלגה מלאה ל – 4 שנים של לימודיי תואר בטכניון, ובנוסף להקצבה חודשית למחייה של 75 לירות”.

בראשית 1951 החל ארתור לימודיו לתואר ראשון בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, במקום מושבו דאז בשכונת הדר. “מאוד נהניתי מתקופת הלימודים בפקולטה”, אומר ארתור. “התכנים היו מעניינים, היה לי מעמד לא רע בין הסטודנטים כמי שמבין עניין, והערכתי את עבודת ההוראה של חלק מן הפרופסורים שהרכיבו את סגל הפקולטה, שהיה בתקופה זו ברובו ייקי. דיקן הפקולטה היה פרופ’ קורריין שהיה טיפוס מיוחד: ייקה שהוסמך לרבנות ודיבר עברית בשפה תלמודית ובמבטא ייקי כבד. משרדו שכן בקומת המרתף של בניין הטכניון, וכל פעם שבא אליו סטודנט ושאלה בפיו, ענה לו: ‘תבוא אצלי למרתף’. היו לו מגפיים שנמתחו עד מעל לברכיים, וכששאל מישהו לפשר אופנת ההנעלה בה בחר, ענה כי הוא רוצה להיות תמיד מוכן למקרה בו יירד שלג גדול בטכניון. במהלך לימודיי התואר, נמשכתי למקצועות הקשורים בתחום האנרגיה, בדגש חזק על תחום התרמודינמיקה, אשר עיסוקי האקדמי הלך והתמקד בו מנקודת זמן זו והלאה”.

“התרמודינמיקה הוא מין תחום כזה”, מוסיף ארתור, “שאו שאתה מבין אותו ואז זה קל, או שלא, ואז העסק הרבה יותר מורכב. התמיכה בגין מצויינות לה זכיתי במהלך לימודיי התיכון, נמשכה גם בטכניון בעקבות הצטיינותי בלימודים, אך גם אז המשכתי לעבוד בלילות במפעל החמצן במפרץ, על מנת לסייע לאמא בפרנסת הבית”. בשלהי 1954 סיים ארתור את לימודיי התואר הראשון בהצטיינות, השלים עוד שנה נוספת לתואר ENGINEER, במהלכה עבד כמהנדס בחברת החשמל, וב – 1956 יצא לארה”ב בתמיכת מלגת הצטיינות מן הארץ, לטובת לימודיי תואר שני ותואר שלישי בהנדסת מכונות במכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT).

“הלימודים ב – MIT היו חווייה מעשירה בכל המובנים”, מספר ארתור. “ב – 1958 סיימתי את לימודיי התואר השני, והמשכתי ישר ללימודיי הדוקטורט, בעזרת מלגת הצטיינות של חברת ג’נרל אלקטריק (GE) בה זכיתי, ותחת הנחייתו של פרופ’ ג’ורג’ האטסופולוס (Hatsopoulos). בשנת 60′, בהיותי בן 30, הלכתי עם כמה חברים לספסל הלימודים למסיבה שארגן ארגון ‘הלל’ באוניברסיטת בוסטון, ובו פגשתי את לאה, יהודיה אמריקאית מקסימה, שלמדה באונ’ בוסטון. היה בינינו ‘קליק’ ממש על המקום, והיא הפכה לחברתי לחיים. זמן קצר אחר כך, נישאנו ולאה הפכה לשותפתי למסע החיים, ולאם שלושת ילדינו שנולדו לאחר מכן, אריה, מיכל, ומאיר”.

“לקראת סוף לימודיי הדוקטורט”, מוסיף ארתור, “ולאור פטירתו של המנחה השני שלי, אשר העביר את הקורס בתרמודינמיקה, הציע פרופ’ האטסופולוס כי אני אלמד קורס זה. נעניתי בחיוב להצעתו, והוא הגיע להרצאתי הראשונה, התיישב באחד מן הספסלים האחוריים, ונשאר לאורך כל ההרצאה. לאחר ההרצאה, תקף אותי פרופ’ האטסופולוס על טון הדיבור בו השתמשתי, על הדרך בה הסתכלתי על הסטודנטים, והוא הדגיש בפני את חשיבות תפקידו של המרצה כמחנך וכמודל לחיקוי, ואת הגישה הראויה לעבודה עם סטודנטים. שמחתי מאוד על המשוב שקיבלתי באותו יום, ולקחתי את עיקרי הדברים איתי להמשך הדרך. את הדיאלוג סביב חשיבות ההוראה, חשיבות ההקשבה לסטודנטים, ומקומו של המרצה לשמש גם מורה לחיים ולדרך ארץ בעבור הסטודנטים, המשכתי עם פרופ’ האטסופולוס עוד פעמים רבות מאז. אני משתדל לבקרו בכל פעם שאני נוסע לארה”ב”.

בשלהי 1964 סיים ארתור את לימודיי הדוקטורט ב – MIT, ובראשית 1965 חזר ארצה עם לאה והבן אריה שנולד בארה”ב, והצטרף כחבר מן המניין לסגל האקדמי בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. “חזרנו ארצה עם סכום של שלושים אלף דולר”, מספר ארתור. “בתחילה שכרנו דירה, וב – 68′ קנינו את הדירה ב’דרך הים’ בחיפה בה אנו גרים עד היום. זה החינוך מהבית. פעם כשלא היה לי כלום, למדתי לשמוח במה שיש. היום, כשאני יכול לאפשר לעצמי ליהנות מן החיים הטובים, אני מחפש תמיד את הדרך להסתפק במענה הבסיסי ביותר לצורך על סדר היום. עסקתי בטכניון בהוראה ומחקר בתחומי האנרגיה: דינמיקה, מכניזמים, מעבר חום וקרינה, תוך התמקדות בתחום התרמודינמיקה, כאשר אחד מן הנושאים המרכזיים אותם חקרתי בתקופה זו היה הניצול של פצלי שמן להפקת אנרגיה. במקביל, החל מ – 1966 ועד ראשית שנות ה – 70′, שימשתי כמייסד המחלקה להנדסת מכונות באוניברסיטת בן גוריון, שקמה באותה תקופה תחת השם ‘המכון להשכלה גבוהה בנגב'”.

“החל מתקופה זו”, מוסיף ארתור, “עת הייתי מרצה צעיר בפקולטה, וביתר שאת ככל שחלפו השנים, הרגשתי איך אני הופך לכתובת ואוזן קשבת בעבור הסטודנטים, הן בפקולטה והן במוסדות האחרים בהם לימדתי, לרבות ב – MIT. מצאתי את עצמי מקשיב ומייעץ לסטודנטים לא רק בשאלות בנושאי לימודים, אלא גם בנושאי קריירה וקבלת החלטות בצמתים מרכזיים אליהם הגיעו. מעמד זה מול הסטודנטים, היה לי תמיד מקור לגאווה, לכבוד ולזכות”.

“ההוראה והקשר החם עם הסטודנטים”, אומר ארתור, “אכן זכו אצלי תמיד לדגש מיוחד ולפינה חמה במיוחד בלב, אך במהלך המסלול המקצועי, ניקרו בדרכי הזדמנויות לא מעטות לתרום מיכולותיי גם מחוץ למוסדות האקדמיים המובילים. אחת מן האנקדוטות הקשורות להזדמנות שכזו, היא שבמהלך שירות מילואים בשנת 73′, העביר אליי המשנה לנשיא הטכניון למחקר באותה עת, חבילת ניירות, אשר בתוכה הצעה למחקר בה תמך נשיא הטכניון, להתפלת מים בחיסכון מובטח של 30% באנרגיה. התבקשתי בסך הכל לתת חוות דעת. הגעתי לדיון אשר התקיים בהצעה במשרד האנרגיה, בו נכחו בכירי המשרד, ראשי ‘תה”ל’ ו’מקורות’, מומחים בתחום התפלת המים, וכן ראשי החברה שביצעה את החישובים שעמדו בבסיס ההצעה. כולם סביב השולחן היו תמימי דעים כי מדובר בהצעה פנטסטית. בעוד מתקיים הדיון, עברתי בשקט על החישובים, ומצאתי שם שגיאה חמורה שהרבה מן הסטודנטים היו עושים”.

“ביקשתי את זכות הדיבור”, נזכר ארתור, “אמרתי כי מצאתי טעות בחישובים, וכי יתרה מכך, גם לו היו החישובים נכונים, הרי שהדרך בה בחרו תוביל לעלייה של 40% בהשקעת האנרגיה בתהליך ההתפלה, ולא לחיסכון של 30%, כמובטח. ראשי החברה מבצעת החישובים, טענו שאני טועה ומטעה, והבטיחו כי יחזרו בעוד כמה ימים עם הוכחות כתובות לצדקתם. עד היום לא שמעתי מהם. בדיון ישב בכיר במשרד האנרגיה, אשר מאוד אהב את הגישה בה בחנתי את ההצעה, ובעקבות התרשמותו זו מוניתי מספר שנים לאחר מכן, ב – 1977, לקדנציה של שלוש שנים כמדען הראשי של משרד האנרגיה. במסגרת תפקיד זה, הייתי אחראי על קידום מדיניות המחקר והפיתוח הלאומית בתחום האנרגיה, ולתכנון פעילויות המו”פ העתידיות. במוקד פעילותי, עמדה עבודה שוטפת של ניפוי בקשות למימון מחקרים בתחום האנרגיה, שהתקבלו מן התעשייה והאקדמיה”.

במקביל לעבודת ההוראה והמחקר השוטפת, בארץ ובחו”ל, הקפיד ארתור במהלך שנות ה – 80′ להיענות לבקשות לביצוע תפקידים בקדמת המחקר והפיתוח בתחומי העניין שלו. כחלק מגישה זו, שימש ארתור כמהנדס פיתוח באוניברסיטת ג’ורג’יה טק (Georgia Tech), שם עסק בפיתוח מערכות המרה לביומסה, כיועץ לתכנית לפיתוח אנרגיה סולרית של משרד האנרגיה האמריקני, וכמדען מבקר בכיר במרכז לאנרגיה סולרית של מדינת פלורידה, בו עסק בפיתוח מערכות קירור סולריות. כמו כן, שימש ארתור בשנים אלו כיועץ לחברות מובילות במשק האנרגיה האמריקני, בנושאים כגון מערכות סולריות לקירור וחימום, מעבר חום, ומערכות קירור קומפקטיות. בנוסף לפעילויות אלו, שימש ארתור בתקופה זו בין השאר כחבר בוועדות ממשלתיות לקידום חיסכון באנרגיה, מחקר בפצלי שמן, מחקר בפחם, מחקר באנרגיית רוח, ועוד.

עבודת ההוראה, תמיד עמדה במרכז העשייה של ארתור, והייתה ועודנה אמצעי הביטוי המוחשי הטוב ביותר לאהבתו למקצוע, ולמתעתדים לעסוק בו. במקביל לתפקידים האקדמיים אותם קיבל על עצמו בוועדות שונות בטכניון במהלך שנות ה – 90′, הקפיד ארתור ללמד ככל שאפשר לו הזמן במוסדות אקדמיים מובילים בארה”ב. בפעילותו זו, לימד בין השאר ב – MIT את הקורסים בתרמודינמיקה, תרמודינמיקה מתקדמת, תרמודינמיקה סטטיסטית, תיאוריה קינטית, מעבר חום, מכניקת זרימה, דינמיקה וחוזק חומרים, ב – NPS (Naval Postgraduate School) בקליפורניה את הקורסים בתרמודינמיקה, מכניקת זורמים, מעבר חום, דינמיקה וטורבינות גז, ב – Georgia Tech את הקורס בתרמודינמיקה, וכן לימד קורסים בתחומים אלו באוניברסיטת מישיגן באן ארבור (UMICH) ובאוניברסיטת פלורידה (FSU).

הסטודנטים תמיד עמדו לנגד עיניו של ארתור, וממועד הצטרפותו לפקולטה להנדסת מכונות בטכניון כחבר סגל באמצע שנות ה – 60′, ועד לראשית שנות האלפיים, שימש ארתור מנחה בביצוע עבודות מאסטר ודוקטורט למעל ל – 30 סטודנטים לתארים גבוהים. ואכן, לא רק בעבור סטודנטים אלו, אלא גם בעבור כלל הסטודנטים בפקולטה, בלימודיי הסמכה ומוסמכים כאחד, שימש ארתור, ועדיין משמש, כתובת מייעצת לנושאים הקשורים בלימודים, ולכאלו שאינם. בין ערימות הספרים והמאמרים הממלאים כל חלקה טובה במשרדו, בולטת תעודה משנת 2004 ועליה הטקסט: “וועד הסטודנטים בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, מעניק בזאת את התואר ‘יקיר הסטודנטים’ לפרופ’ ארתור שביט, כאות הוקרה, תודה והערכה, על פועלו כידיד אמת לסטודנטים, על הקניית ידע ואהבת הלימוד, על יחסו האישי ופתיחות ליבו בכל שעה, ועל נכונותו להשקיע מזמנו ומרצו לטובת הסטודנט”.

“המעמד שלי בקרב הסטודנטים שלמדו אצלי בכל המסגרות”, אומר ארתור לסיכום, “אשר מספרם לפי הספירה שלי כבר עבר את ה – 10,000 בכל שנות עבודתי, וגם בקרב הסטודנטים אשר לא הכירו אותי באופן אישי והגיעו אליי כי שמעו מפה לאוזן כי דלתי פתוחה, היה ויהיה בעבורי תמיד מקור לגאווה. גם היום, כאשר אני כבר לא בשיא כושרי, מגיעים אליי סטודנטים, דופקים בדלת, מרגישים בנוח, שואלים שאלות. לטעמי אין קשר טוב מזה בין חבר סגל לסטודנט. אני חושב כי הנדסת המכונות הוא מקצוע חשוב ביותר, שלו נוכחות אמיתית ומוחשית בכל הנדסה אחרת, אזרחית, ביו-רפואית, אווירונוטית וכיו”ב. אני בהחלט רואה בשמחה ובגאווה את התפתחות הפקולטה לאורך השנים, ודומה כי מעולם לא הייתה אטרקטיבית יותר כמו היום. כאשר אני למדתי בפקולטה בראשית שנות ה – 50′, היינו 30 חבר’ה במחזור, ולא היו כמעט סטודנטים מעדות המזרח. היום, הפקולטה מכילה מחזורים של 200 סטודנטים ויותר, ביניהם רבים מאוד מעדות המזרח, ורף הקבלה רק עולה בהתמדה. אני סבור כי הדור אינו הולך ופוחת, ושמח לראות מגמות התפתחות חיוביות בתחומי פעילות רבים. אני גאה בכך שבזכות הקשר המיוחד שלי עם הסטודנטים, זכיתי להעמיד דורות של מהנדסי מכונות, שהייתי בעבורם לא רק מרצה ומנחה, אלא גם מורה לדרך ארץ ויועץ להמשך הדרך במסע החיים”.